כיפר או לא כיפר
בין ההוראות של התורה לגבי קורבן חטאת, נאמר: "והביא קורבנו.. על חטאתו אשר חטא". כלומר, על האדם להביא קורבן ככפרה על החטא שעשה.
הרמב"ם לומד מפסוק זה, שאם מישהו הפריש וייעד קורבן מסוים לכפר על חטא אחד, ולמחרת חזר ועבר אותה עבירה, הוא לא יכול לכלול את שני החטאים באותו הקורבן, ועליו להביא שני קורבנות נפרדים1. למשל, מי שאכל מאכל אסור שמחייב קרבן חטאת, וייעד בהמה מרכושו על-מנת להביאה כקורבן, ולמחרת אכל שוב את אותו מאכל אסור, צריך להביא שני קורבנות.
והרמב"ם מסיים וכותב: "ואם הביא – כיפר". כלומר, אם למעשה הביא רק קורבן אחד על שני החטאים, שני החטאים התכפרו.
לפי נוסחה אחרת שהייתה בידי גדולי ישראל, סיום דברי הרמב"ם הוא2: "ואם הביא – לא כיפר". ולפי גרסה זו, קרבן אחד לעולם לא מועיל על שני חטאים שונים.
מאחר ששתי הגרסאות אומצו על ידי גדולי ישראל, וכשיש מחלוקת הלכתית, 'אלו ואלו דברי אלוקים חיים', בוודאי שמאחורי שתי הגרסאות יש היגיון תורני, כפי שיוסבר להלן.
גם זיכוך וגם ערבות
כדי לכפר על חטא, נדרשת, בראש ובראשונה, תשובה. בנוסף לכך, מְצַוָה התורה גם להביא קורבן, משתי סיבות.
הסיבה הראשונה לקרבן היא טהרת הנפש – על-מנת לטהר את הנשמה מהכתם שדבק בה בעקבות החטא, יש צורך בזיכוך וטיהור הנפעל דווקא על-ידי קורבן.
הסיבה השנייה היא החלטה על העתיד – לאחר החטא, האדם צריך לקבל החלטה איתנה שלא לשוב ולעשות חטא זה בעתיד. לכן מְצַוָה התורה להביא קורבן שמהווה, כביכול, עָרֵב נאמן שהאדם לא יחטא שוב.
החלטה איתנה על העתיד
לפי-זה, אפשר למצוא את ההיגיון שמאחורי שתי הנוסחאות:
לפי הנוסחה שאם הביא קורבן אחד על שתי העבירות "לא כיפר", סיבת הקורבן היא על פי הטעם הראשון – טהרת הנפש. מאחר שבנפש החוטאת נוצרו שני כתמים משני חטאים שונים, אין בכוחו של קורבן אחד לכפר ולנקות את שניהם.
ואילו לפי הנוסחה "אם הביא – כיפר", סיבת הקורבן היא – קבלה על העתיד. לכן, גם קורבן אחד יכול להוות הוכחה להחלטה שלא יחזור ויחטא שוב.
יש ללמוד מכך על הדרך הרצויה לעשות תשובה: מעבר לחרטה על העבר, ופעולות לזיכוך הנפש וטהרתה, נדרשת החלטה תקיפה שלא לחזור על המעשים השליליים – ולשוב לגמרי לדרך הישרה.