למה דווקא בהיכל?
פרשתנו פותחת בציווי של הקדוש-ברוך-הוא לאהרן הכהן, כיצד להדליק את מנורת הזהב בבית-המקדש בכל יום.
למרות שהקדושה שוררת בכל חלקי בית-המקדש ואפילו בהר הבית, ההלכה קובעת שהדלקת המנורה צריכה להיות אך ורק בהיכל המקדש1.
ונשאלת השאלה: מדוע בעוד שעבודות רבות וחשובות במקדש, כמו שחיטת הקורבנות והקרבתם על-גבי המזבח נעשו בעזרה, מחוץ למקדש עצמו, הדלקת המנורה הייתה דווקא בתוך ההיכל2?
שבעה קנים, שבעה סוגים
על-פי פנימיות התורה, מנורת הזהב מסמלת את עם ישראל3. גם הנביאים מתייחסים לעם ישראל כ'מנורת זהב טהור'4.
במנורה היו שבעה קנים, שבהם דלקה אש והפיצה אור במשך כל היום כולו. שבעת הקנים רומזים לשבע דרכים בעבודת ה', המקבילות לשבע המידות. עבודה באהבת ה' – כנגד מידת החסד, עבודה ביראת ה' – כנגד מידת הגבורה וכן הלאה.
הדלקת כל שבעת קני המנורה מלמדת שכל יהודי, תהיה דרכו בעבודת ה' אשר תהיה, צריך 'לבעור' בעצמו ולהאיר את סביבתו באור התורה והמצוות. אף אחד לא רשאי להפחית בערך עצמו, להמעיט ביכולותיו ולפטור את עצמו ממילוי המשימה הזו. כל אחד ואחד צריך להיות כמו שלהבת הנר, שתמיד עולה כלפי מעלה, ולשאוף להתעלות ולהתקרב לקדוש-ברוך-הוא תמיד.
ובנוסף לכך, לשמש כמנורה מאירה לסביבה – לקרב יהודים נוספים, לעודדם ולסייע להם בכל המצטרך בגשמיות וברוחניות.
לשאוף גבוה
בהקשר זה, עשוי האדם לטעון: נכון שעלי להאיר באור התורה והמצוות גם את עצמי וגם את הסביבה, אבל למה עלי לעשות זאת ברמה גבוהה של קדושה ובהקפדה יתירה? אולי אפשר להסתפק ברמה יותר נמוכה, כפי שנוהגים יהודים אחרים.
כדי לשלול את הגישה הזו, נקבעה ההלכה שהדלקת המנורה חייבת להיות דווקא בתוך היכל המקדש, שהוא מקום מקודש ביותר. ללמדנו כי גם מי שלכאורה נמצא במצב רוחני ירוד, לאמיתו של דבר, יש בו את מלוא הכוחות להתעלות ולהתקרב אל הקדוש-ברוך-הוא ברמת הקדושה הגבוהה והנעלית ביותר.