ימים מעטים?!
לאחר שיוסף חשף את זהותו והתגלה לאחיו, הוא האיץ בהם לחזור ליעקב אביהם בארץ ישראל, טעונים במתנות רבות, כדי להודיע לו את הבשורה המשמחת כי "עוד יוסף חי" והגיע הזמן לאיחוד המשפחה מחדש, ובכך ישמח לבו של יעקב ויפוג צערו הגדול מאז שבנו נעלם.
יעקב הנרגש, ממהר למצרים כדי לראות את יוסף בנו, וקודם לכן יעקב שולח את בנו יהודה לארץ גושן שבתחום מצרים, כדי להכין את המקום לקראת בואם של יעקב ובניו.
לאחר בואו למצרים, יעקב מתייצב מול פרעה מלך המדינה. פרעה מתלהב לראות אדם בעל שיבה הדורה כל-כך, ושואל את יעקב1: "כמה ימי שני חייך?". בתשובה, לא מסתפק יעקב באמירת מספר שנותיו בלבד, ועונה: "ימי שני מגורי שלושים ומאת שנה, מעט ורעים היו ימי שני חיי".
ונשאלת השאלה: איך יעקב אומר ש"שני חייו" הם "מעט", כשהוא בן מאה ושלושים שנה, גיל מופלג בהחלט גם באותם ימים2?!
בנוסף יש לתמוה: לשם מה מפרט יעקב לפני פרעה על טיב שנותיו ועל איכותם הרעה, בעוד שהיה יכול לומר את גילו בלבד?
המשימה המרכזית
וזה ההסבר לפי פנימיות הדברים:
כאשר יעקב נפגש עם עשיו אחיו, לאחר מריבה ארוכת שנים, יעקב הודיע לו שהוא מחכה ומצפה מאוד לגאולה, והוא מצדו כבר השלים את כל מה שנדרש ממנו לעשות כדי למלא את שליחותו בעולם3. אלא שלמעשה, העולם עדיין לא היה ראוי לאור הגאולה, והיא לא התרחשה באותה שעה.
מכאן שהמשימה המרכזית של יעקב אבינו בעולם, הייתה להביא את הגאולה – ובזה השקיע יעקב את עיקר מרצו וכוחותיו.
בהתאם לכך, גם דברי יעקב באזני פרעה ששנות חייו היו "מעט", מתפרשים בכיוון זה. יעקב התכוון ששנות חייו היו "מעט" מבחינת איכות החיים ויעילותם, כי מנקודת המבט של יעקב, כל עוד הגאולה השלימה לא התגשמה, שנות חייו "מעטות", כלומר, חסרות חיסרון מהותי.
השלווה האמיתית
זו גם הסיבה לכך שיעקב מוצא לנכון לשתף את פרעה במחשבותיו ובתחושותיו על חייו:
היה זה במהלך מפגש בין פרעה מלך מצרים ליעקב אבינו. מפגש שבו פרעה העניק ליעקב ומשפחתו את ארץ גושן, שהיא ארץ משובחת ביותר ונוחה למגורים.
דווקא באותה שעה, מצא יעקב לנכון להבהיר לפרעה שלא יטעה לחשוב כי עם ההתיישבות בשלווה בחבל ארץ נוח ומרווח, יעקב ומשפחתו המורחבת הגשימו את שאיפת חייהם. בהחלט לא. כי כל עוד לא הגיעה הגאולה האמיתית והשלימה, כל ימי חייו נחשבים בעיני יעקב "מעט ורעים". ומנקודת מבטו של יעקב, כל ישיבתו בארץ מצרים נועדה לשמש שלב נוסף ותחנה נוספת לקידום וקירוב הגאולה.
עלינו ללמוד מכך, עד כמה צריכה להיות התקווה והציפייה לגאולה העתידה גדולה וחזקה. עד כדי כך שכל עוד לא זכינו לה, יהודי רואה את כל חייו כ"מעט ורעים". וחיזוק התקווה והציפייה לגאולה, תמהר את בואה בפועל במהירות, בקרוב ממש.