למה לא בעדינות?!
לאחר שיוסף שליט מצרים, האשים את בנימין בגניבת גביע הכסף שלו, החליט להעניש את בנימין ולקחתו כעבד1.
כשיהודה שומע על כך, הוא מגיב בחריפות. הוא ניגש ליוסף, מבהיר את השתלשלות המאורעות מנקודת המבט שלו, ודורש בתוקף את שחרורו של בנימין.
חכמי ישראל מתארים את דיבורו של יהודה, כדיבור נוקשה והחלטי2. הוא לא ניגש אל יוסף עם כל גינוני הכבוד ונימוסי המדינה כפי שנהוג לדבר אל ה'משנה למלך', אלא עושה זאת תוך התקפה חזקה ואמיצה.
ונשאלת השאלה: הסיטואציה הייתה כזו שגורלו של בנימין האח הצעיר, היה נתון לחסדיו של יוסף שליט מצרים, שמצדו יכול היה לעשות כל דבר. אם כן, מהו ההיגיון לפנות אליו בצורה תקיפה כל-כך? האם לא עדיף יותר לדבר אל לבו של השליט בעדינות ובנימוס, בתקווה לרכך את עמדתו?
יתר על-כן: גם אם יש מקום לדבר בשפה קשה ותקיפה, הרי זה רק לאחר שקודם לכן מנסים לפנות אל השליט בשפה הרכה והמנומסת, אם כן, למה יהודה דיבר כבר מההתחלה בשפה הקשה?
כשכואב – צועקים!
הסבר הדברים הוא, שאכן כל עוד מדובר על הפקת רווחים ברמה של רווח ממוני, עסקאות חליפין או משא-ומתן אחר, הדרך לפתור בעיות ולקצור הישגים היא לפעול על פי שיקולים הגיוניים, לדבר בשפה מנומסת ולנהוג בגינוני הכבוד המצופים. ורק אם השימוש בכל אלה לא נוחל הצלחה, עוברים לדיבור תקיף.
אך כאשר מדובר על נושא שנוגע לעצם הנפש, לא בוררים את המילים על-פי שיקולי רווח והפסד, אלא האדם ניגש מיד במלוא הנחישות ובכל התוקף – ונותן ביטוי מלא לנפשו הזועקת, כפתגם העולם "כשכואב – צועקים!".
לא עת לוועדות
זו הסיבה לכך שיהודה לא דיבר אל יוסף כפי שאולי היה נכון לעשות לפי השיקולים השכליים שלו, אלא דיבר דווקא בהתאם לסערת הנפש שלו. באותה עת, נפשו זעקה והזדעזעה מעצם העובדה שהשליט רוצה להשאיר את אחיהם הצעיר בין ההמון המצרי. וכשהדבר נוגע לעצם הנפש, האדם זועק – ורבים מאד הסיכויים שזעקתו תיכנס ללב השומע ותביא את התוצאות המיוחלות.
הנהגתו של יהודה, מהווה הוראה נפלאה:
כאשר נחשפים למפגע רוחני גדול, כמו להשאיר ילד יהודי בשליטת מי שאינו נוהג על-פי דרכי התורה, אין זה המקום להקים וועדות ולפנות למומחים ואנשי מקצוע, שתפקידם יהיה לבדוק את רמת הנזק ואת צורת הפעולה הנדרשת. במצבים כאלה, יש לזעוק בחירוף נפש לדרוש ולפעול בעוצמה החזקה ביותר, במטרה להציל את חינוכו של הילד היהודי ולשמור על טהרתו.