יציאה באיזו זכות?
כאשר הקדוש-ברוך-הוא הורה למשה רבינו לשוב למצרים ולגאול את בני ישראל, משה לא מיהר מצידו לקבל את המשימה על עצמו. וכך הגיב משה רבינו ואמר לפני הקדוש-ברוך-הוא: "מי אנכי כי אלך אל פרעה, וכי אוציא את בני ישראל ממצרים".
תגובתו-תמיהתו של משה, נחלקת לשני חלקים1. בחלקה הראשון, היא מבטאת את הענווה הגדולה של משה. מרוב ענווה, הוא אינו רואה את עצמו שליח ראוי למשימה כה חשובה. בחלקה השני, היא מבטאת את פליאתו, מהי הזכות העומדת לבני ישראל שבכוחה יוכל להוציאם ממצרים?
שכר על מעשה שלא היה
בהמשך הדו-שיח, אומר הקדוש-ברוך-הוא למשה: "בהוציאך את העם ממצרים, תעבדון את האלוקים על ההר הזה". דברים אלה מהווים תשובה לתמיהתו האחרונה של משה רבינו. הזכות העומדת לישראל, שבכוחה יצאו ממצרים, היא זכות קבלת התורה. כדברי המדרש2: "מה שאמרת, באיזה זכות אוציאם ממצרים, הוי יודע שבזכות התורה שהן עתידים לקבל על ידך בהר הזה, הם יוצאים משם".
ונשאלת השאלה:
איך יכולה זכות זו של קבלת התורה להועיל ליציאת מצרים, הרי בני ישראל קיבלו את התורה במדבר, לאחר שיצאו ממצרים. אם כן, כיצד הועילה להם זכות זו על מנת לצאת ממצרים, בעוד שקבלת התורה עדיין לא התרחשה?
ההסבר הוא, שלשאלה זו יש מקום רק כשמדובר בבני אדם, החשים את ההווה, ואינם יודעים את העתיד. אך הקדוש-ברוך-הוא שיודע את העתיד להתרחש, יכול להעניק שכר וזכות גם עבור מעשה שטרם אירע, אך עתיד להתרחש.
גאולה בזכות הציפייה
אולם, הסבר זה אינו מספק. שהרי שכר וזכות מוענקים לאדם על מעשה שנעשה על ידו. מתן תורה, לעומת זאת, נכפה על עם ישראל, כדברי התלמוד3 כי במתן-תורה הקדוש-ברוך-הוא "כפה עליהם הר כגיגית". ואם כן, מדוע בני ישראל מקבלים שכר על מעשה שלא נעשה מרצונם, והדבר עדיין נחשב להם זכות?
ההסבר הוא, שאמנם לבני ישראל לא הייתה ברירה אם לקבל את התורה או שלא לקבלה, אבל הם יכלו לעשות זאת בעצלתיים ובחוסר חשק. למעשה, הם השתוקקו וציפו למתן-תורה עד כדי כך שספרו את הימים לקראת המעמד4. והציפייה הזו החלה עוד טרם יצאו ממצרים, מיד ששמעו על כך שהם עתידים לקבל את התורה.
לכן, מתן תורה בהחלט נחשב זכות לבני ישראל, גם לפני שהתרחש בפועל. ובזכות הציפייה וההשתוקקות לכך, זכו ישראל ליציאת מצרים. גם כיום, בזכות הציפייה וההשתוקקות לגאולה, נזכה גם אנו לגאולה השלימה במהרה.