שבועה?!
בפרשתנו סוקר משה רבינו בפני בני ישראל את המאורעות שעברו מאז תקופת השעבוד במצרים עד למעמד מתן-תורה. ובתוך כך, הוא אומר: "ואותנו הוציא משם, למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו".
ואריכות לשונו של משה רבינו תמוהה:
לשם מה עליו להזכיר שהיציאה ממצרים הייתה לצורך הכניסה לארץ ישראל, שאותה נשבע ה' לתת לאבותינו? מה הצורך להזכיר כאן את השבועה?
למעלה מטעם ודעת
להבהרת הדברים, יש לעמוד על מהות המושג 'שבועה':
בדרך כלל, אין צורך שאדם יישבע על עשיית מעשה מסוים. וזאת, מהסיבה הפשוטה – כי אם יש לו רצון וענין לעשות כך, הוא יעשה זאת גם ללא שבועה.
אולם, כאשר אדם ניצב בפני צומת דרכים בחייו, וחושש שלא יגיע ליעדו מפאת נתונים שכליים, הסחות-הדעת ומניעות כאלה ואחרות, לפעמים הוא קם ונשבע, וקובע בנפשו שיעשה את המעשה ויגיע ליעד – למרות הנתונים הגלויים כנגדו, ויהי מה.
כלומר, השבועה גורמת לאדם לעשות מעשה נטול הסברים הגיוניים, רק משום שכך הוא החליט וקבע בנפשו.
וזו משמעות הדברים בעבודת ה':
'יציאת מצרים' מסמלת יציאה מכל ה'מיצרים' והמגבלות האישיות והכלליות. כלומר, עזיבת העולם החומרי והגבלותיו, והתקרבות לבורא העולם.
וכאן עלול יהודי לטעות ולחשוב, כי מאחר שהקדוש-ברוך-הוא בחר בעם ישראל לשמש אותו ולקיים את מצוותיו, חובה להסתגר, להתבודד, להיבדל מהעולם ולהתנתק לחלוטין מכל הסביבה.
אך האמת היא, כי הרצון העליון הוא שעבודת ה' לא תהיה במנותק מעיסוקים בענייני העולם. להיפך, יש להחדיר אלוקות וקדושה בכל העיסוקים ובכל מהלכי החיים, הגשמיים כמו הרוחניים, כמו שנאמר1: "בכל דרכיך דעהו".
וזאת, על ידי עיסוק במלאכה או במסחר ביושר ובאמינות על-פי כללי התורה, והקדשת זמן לתפילה ושיעורי תורה קבועים.
הקדושה חודרת
לכן משה רבינו מדגיש: "ואותנו הוציא משם, למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו":
היציאה מ'מצרים' ומהגבלות העולם, איננה התנתקות והיבדלות מהעולם, אלא מטרת היציאה היא להיכנס אל הארץ הגשמית ולקדש אותה.
וכלפי החשש, כיצד ניתן להחדיר קדושה למקומות גשמיים וחומריים, ממשיך משה רבינו ואומר: "אשר נשבע לאבותיך". שבועה גורמת לכך ששום הסבר שכלי לא יכול לעצור בעד השגת המטרה. וגם הקדוש-ברוך-הוא נכנס, כביכול, לכל תחום בחיי היהודי, כך ששום דבר גשמי לא מונע זאת.
1. משלי, פרק ג', פסוק ו'.

