למה אש ולא תרומה?
את הציוויים שציווה הקדוש-ברוך-הוא את משה על בניית המשכן ועל עבודתו, למדנו בפרוטרוט בפרשיות "תרומה" ו"תצוה". טלטלות רבות עברו באותו הזמן על עַם ישראל: רום המעלה במעמד הר סיני, השבר הגדול בחטא העגל, ולבסוף סליחת ומחילת הקדוש-ברוך-הוא.
ביום שאחרי קבלת הלוחות השניים, ומתוך השמחה על כפרת החטא, משה מקהיל את בני ישראל, כדי לצוות אותם על בניית המשכן בפועל.
אלא שבמקום לפתוח בציווי שבו מתחיל העניין, בתחילת פרשת "תרומה" - "קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה", משה שב ומזהיר את בני ישראל על השבת.
ונשאלת השאלה: מהי הסיבה לפתיחת הדברים בנושא השבת, ולא ישירות בנושא המשכן?
בנוסף, בדבריו על השבת, משה רבינו אומר לבני ישראל: "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת"1. וגם כאן יש להקשות: מדוע מבין כל ל"ט המלאכות האסורות בשבת, נאמר כאן ציווי מפורש דווקא על האיסור להבעיר אש?
השבת לא זזה ממקומה
ביאור הדברים:
מִצְוָה נדירה וחשובה עומדת בפני בני ישראל - בניית המשכן. לא כל דור זוכה למִצְוָה שכזו, להיות שותף לבניית בית לה' בעולם הזה. בני ישראל היו עלולים לחשוב, כי מצוה שכזו ודאי תדחה את השבת, ויש לעסוק בעשיית המשכן וכליו גם ביום השבת. לכן פתח משה את דבריו על המשכן במילים: "שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה', כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת".
הכוונה היא להדגיש כבר בפתח הדברים, כי קביעותה וקדושתה של השבת לא זזה ממקומה, גם נוכח המִצְוָה הכבירה והנדירה של בניית המשכן.
בין שבת למועדים
למעשה, הציווי "לא תעשה כל מלאכה"2 לא נאמר רק על שבת, והוא מוּכר לנו גם מחג הפסח3 ומשאר הרְגָלִים עליהם נצטוו ישראל בפרשת משפטים. אלא שביום טוב של פסח ובשאר הימים טובים של הרגלים, הותרה מלאכת 'אוכל נפש', של הכנת מאכלים4 וצרכים בסיסיים נוספים5.
בציווי "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ", מלמדת התורה שאפילו הבערת אש ובישול שהותרו בשאר החגים משום 'אוכל נפש', אסורים בשבת.
משה מסיים את הציווי במילים "בְּכֹל משְׁבֹתֵיכֶם", כדי ללמד שאיסור הבערַת אש תקף בכל מקום בו יושבים ומתגוררים ישראל, למַעט המשכן עצמו שאיננו בכלל זה, שכן במשכן ובמקדש הקריבו קורבנות גם בשבת.

