"מכם" – מעצמכם
פרשת השבוע פותחת בדינים העוסקים במקרה בו יהודי מעוניין להקריב קרבן בנדבה, ואומרת: "אדם כי יקריב מכם קרבן לה'".
ונשאלת השאלה: לכאורה, הניסוח המתאים לתוכן המדובר הוא "אדם מכם כי יקריב". כלומר, כאשר אחד מכם יקריב. אם כן, למה הכתוב אומר "אדם כי יקריב מכם", ניסוח שמשמעו – כאשר אדם יקריב מישהו "מכם"?
מוסבר על כך בתורת החסידות1 כי הכוונה היא לרמז שהאדם המקריב קרבן צריך לדעת, כי מעֵבֶר להקרבת הקרבן מן הבהמה על גבי המזבח, עיקר ההקרבה צריכה להיות "מכם". כלומר, מעצמכם. להקריב ולקרב את הנפש לקדוש-ברוך-הוא.
מצבים ורגשות קיצוניים
יהודי עלול לחשוב ולטעון שאכן, בעת התפילה הוא חש קירבה לקדוש-ברוך-הוא ונפשו צמאה לרוחניות, עם סיום התפילה והחזרה לשגרת היום-יום, הוא שב למצב רוחני ירוד. כך גם בהנחת תפילין, שמירת שבת ושאר המצוות – בעת קיומן חשים התעלות רוחנית ועידון המידות השליליות, אך מיד לאחר-מכן, ההתרוממות הרוחנית נעלמת.
ולכאורה, כיוון שבעת התפילה או קיום המצווה, נפשו שאפה וצמאה לקרבת הא-ל, מהיכן הגיחו שוב המידות החומריות לאחר מכן? מה פשר שני המצבים הקיצוניים הללו?
מאבק הנפשות
ההסבר לכך טמון בהמשך הפסוק: "מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם". לכל יהודי יש שתי נפשות2. הנפש שמקיימת את הגוף הגשמי, מוגדרת כ'נפש בהמית'. היא חומרית ובעלת תאוות גשמיות נחותות.
הנפש השנייה היא עדינה, ובטבעה היא אוהבת את הקדוש-ברוך-הוא ונכספת לקרבתו. נפש זו מוגדרת כ'נפש אלוקית'. בין השתיים ניטש מאבק, כשכל אחת מנסה להיות זו ששולטת על המחשבות, הרגשות, הדיבורים והמעשים של האדם.
זו הסיבה להבדל הקיצוני בין תחושת הרוממות בתפילה או בעת קיום מצוה, לרגשות המתעוררים אחריה. בשעת תפילה וקיום מצוה, ה'נפש האלוקית' גוברת על ה'נפש הבהמית' ומרוממת את היהודי לשאיפות רוחניות ועדינות. לאחר מכן גוברת ה'נפש הבהמית', חוזרת ומשתלטת על הרצונות של האדם.
לכן דורשת התורה, שחלק מרכזי בהקרבת הקרבן יהיה "מן הבהמה" – כלומר, הקרבת ה'אני' האישי. לרסן את ה'בהמה' שבתוכנו, הם הרצונות החומריים והמידות השליליות, וכך להרגיל את 'הנפש הבהמית' שלנו לשאיפות טובות והרגלים חיוביים.
וכאשר נתגבר על 'הנפש הבהמית' ונרסן את המידות השליליות – גם לאחר התפילה וקיום המצווה, העדינות הרוחנית תישאר נסוכה על פנינו, וההתעלות הרוחנית תשאיר את חותמה לנצח.