למי נועדו הביכורים?
בפרשתנו נאמר "וכל תרומה.. אשר יקריבו לכהן, לו יהיה". ואומרים חכמים שפסוק זה עוסק במצוות הבאת הביכורים של פרי האדמה לכהן בבית-המקדש1.
מצוות ביכורים נאמרה כבר בתורה בספר 'שמות', בפסוק2 "ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' אלוקיך'. עם זאת, התורה חוזרת ומזכירה את המצווה בפרשתנו.
אומרים על כך חכמים, כי בספר 'שמות' נאמר "תביא בית ה' אלוקיך". ואילו בפרשתנו התורה מוסיפה ומפרטת – "אשר יקריבו לכהן, לו יהיה". כלומר, את הביכורים שמביאים לבית המקדש, יש להעניק לכהן.
ונשאלת השאלה: מדוע נאמרו דיני המצווה בצורה מפוצלת, כך שבספר 'שמות' נאמר כי יש להביא את הביכורים ל'בית ה' אלוקיך', ורק כאן בספר 'במדבר' נוסף ההסבר לכך? למה לא נאמר מלכתחילה להביא את הביכורים לכהן?
מול טענות היצר-הרע
הרעיון המרכזי מאחורי מצוות ביכורים, הוא ההנחה שיש להביא לקדוש-ברוך-הוא מהפירות הטובים והיבול המשובח, כהכרת תודה על כל הטוב והשפע שבורא העולם נותן לנו.
הבאת הביכורים ממיטב הפירות והיבול, מלמדת שגם במתן צדקה, יש להעניק לעני כסף ומזון משובח ומובחר.
האדם עלול לטעון – מדוע עלי לתת לעני דווקא מזון משובח ויקר? האם לא עדיף שהעני יקבל מזון רגיל כמו כולם, ואת המשובח אתרום למטרות חשובות יותר?
על-אף שלכאורה יש היגיון בדברים אלו, לאמיתו של דבר, הטענה הזו היא עצת היצר הרע, ונובעת מקמצנות וחמדנות.
להחליט בגישה טהורה
לכן, בשלב ראשון התורה מלמדת את האדם – דע לך שלאמיתו של דבר, הפירות והיבול שייכים לקדוש-ברוך-הוא שהפקיד אותם בידך על-מנת שתעשה בהם טוב וחסד. ולמעשה, כל מה שיש לך, הוא רכוש של "בית ה' אלוקיך".
לאחר שהאדם הגיע לידי הכרה ברורה בכך שהיבול החקלאי שלו, ובעצם כל ממונו, שייכים לקדוש-ברוך-הוא, מובטח לו שלא יתרשם מטענות היצר לגבי הצורה הראויה לעשות צדקה.
נמצא כי בספר 'שמות', התורה מציבה את הנחת היסוד שהכל שייך לה', כנאמר3 "לה' הארץ ומלואה". ואילו בפרשתנו, לאחר שההכרה הזו כבר נקבעה בלב האדם, באה התוספת שצריך לתת את הביכורים לכהן, כי לאחר שהיסודות הונחו, האדם מסוגל לבחון ולהחליט נכון להיכן לתרום את כספי הצדקה, מתוך גישה טהורה שלא מושפעת מהטיעונים של היצר הרע שבאים לבלבל אותנו.