שבעים עצים למיליוני אנשים?!
במהלך מסעם של בני ישראל במדבר, הם חנו בארבעים ושניים מקומות, המנויים בפרשתנו עד האחרון שבהם – ירדן ירחו, לקראת הכניסה לארץ ישראל.
ברוב החניות, התורה מסתפקת בציון שם המקום בלבד1. ואולם, לאחר שבני ישראל עוזבים את 'מרה' אל המקום הבא, התורה מפרטת: "ויסעו ממרה ויבואו אילימה, ובאילם שתים-עשרה עינות מים ושבעים תמרים, ויחנו שם".
לפי פשוטם של דברים, כוונת הפירוט לגבי החניה באילים היא, שבחנייה זו בני ישראל שמחו למצוא מעיינות מים ועצי פרי, דבר שאינו מצוי כלל במדבר הצחיח והשמם.
אך לפי-זה נשאלת השאלה: השמחה למראה מעיינות מים נובעים מובנת, למרות שבסך-הכל היו שנים-עשר מעיינות, כי המציאות היא שאפילו מי מעיין אחד שנובע ללא הפסקה, יכולים לספק מים למיליוני אנשים. אך מה פשר השמחה והצהלה למראה שבעים עצי פרי, כאשר בני ישראל במדבר מנו כמה מיליוני בני אדם2? כיצד יספיקו פירות של שבעים עצים לכל-כך הרבה אנשים?
מספרים משמעותיים
להבהרת הדברים, יש לשים לב למספרם של המעיינות והעצים:
כאשר בני ישראל הגיעו לאילים, חדי העין שהם בוודאי הבחינו מיד שמספר מעיינות המים ועצי הפרי מקביל למספרים משמעותיים ביותר אצל בני ישראל. שתים-עשרה המעיינות – כנגד שנים-עשר שבטי ישראל, ושבעים עצי התמר – כנגד שבעים זקני ישראל.
תופעה זו של השגחה פרטית נפלאה, עוררה שמחה רבה במחנה ישראל. שכן עצי התמר ומעיינות המים היו ב'אילים' זמן רב לפני שבני ישראל חנו שם. במיוחד אם לוקחים בחשבון שמשך הזמן שבו עצי התמר צומחים, פורחים ונותנים פירות, הוא שבעים שנה3. לכן, כאשר בני ישראל הגיעו ל'אילים' הם שמו לב ששנים רבות לפני בואם למקום, כבר הכין הקדוש-ברוך-הוא את המקום בצורה כזו, שגם מספר המעיינות והעצים יתאים להפליא לבני ישראל.
קירוב והתחשבות
זו הייתה הסיבה לשמחה הרבה במחנה ישראל למראה מעיינות המים ועצי הפרי, ולכן התורה מתארת את מה שהיה ב'אילים', לא משום שהעצים סיפקו לעם מזון, אלא בעיקר בשל המיוחד במספרים של העצים והמעיינות.
יש ללמוד מכך על יחס הקירוב, ההתחשבות והדאגה של הקדוש-ברוך-הוא לעמו ישראל:
לגבי כלל ישראל – עוד לפני שבני ישראל התחילו את מסעם הארוך במדבר, הקדוש-ברוך-הוא כבר הכין להם מקום חנייה ראוי.
וגם לגבי כל אחד ואחת מישראל – הקדוש-ברוך-הוא מעניק כוחות וסיוע מראש בכל המצטרך בגשמיות וברוחניות.

