לשם מה ההשוואה?
אחת לשבע שנים, מְצַוָה התורה לשבות מעבודת האדמה למשך שנה שלמה, הנקראת 'שנת השמיטה', ככתוב: "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, ושבתה הארץ שבת לה'".
ועל המילים 'שבת לה"1 מפרש רש"י: "לשם ה' – כשם שנאמר בשבת בראשית". כלומר, שנת השמיטה קדושה לה' כמו השבת הראשונה לבריאת העולם.
נשאלת השאלה: מה משמעות ההקבלה בין שנת השמיטה ל'שבת בראשית'? וכי חסר משהו בהגדרת שנת השמיטה כ'שנת שבתון' ללא ההשוואה הזאת?
סוד השבת והשמיטה
בקדושת השבת יש שני רבדים. ברובד הפשוט, קדושת השבת מתבטאת בהתבדלות מעסקי החולין ושביתה מעבודה ומלאכה, בבחינת 'לא תעשה'. ברובד עמוק יותר, קדושת השבת מתבטאת דווקא במצוות העונג של השבת, ככתוב "וקראת לשבת עונג"2, במאכלים ומטעמים מיוחדים.
המשמעות הפנימית של הדברים היא, שביום השבת העיסוקים הגשמיים עצמם הופכים לעיסוק רוחני לשם מצוה. בעוד שבכל יום, אדם אוכל, שותה ונהנה מגשמיות העולם, ביום השבת האכילה והשתייה הם לשם מצוות עונג שבת, לשם ה'. זה הסוד של קדושת השבת –החדרת הקדושה בתוך החיים הגשמיים.
קדושה גם בעסקי החולין
זה הרעיון שמאחורי ההקבלה בין שנת השמיטה לשבת – "לשם ה' – כשם שנאמר בשבת בראשית":
גם בשנת השמיטה, יש שני רבדים. הרובד הפשוט דורש התבדלות והפסקה מוחלטת מעבודת האדמה. ואילו הרובד העמוק יותר מגלה, שקדושת שנת השמיטה איננה רק הרחקה מעיסוק בענייני האדמה, אלא קדושת השנה משפיעה אף על הפירות הגשמיים ונותנת בהם קדושה.
פירות הגדלים בשנת השמיטה, יש בהם 'קדושת שביעית'. אסור להשחיתם, וכן אסור לבעל הפירות למכרם על-מנת להפיק מהם רווחים. שכן בשנת השמיטה, הרוחניות חודרת למציאות הגשמית ומקדשת אותה. כמו בשבת, שקדושתה באה לביטוי גם במאכלים הגשמיים.
ויש כאן מסר לכל ימות השבוע ולכל השנים:
עלינו לעבוד את ה' ולשלב קדושה בכל מעשינו היום-יומיים. לא רק בשעת לימוד התורה והתפילה, אלא גם בשעת העיסוק בפרנסה או באכילה ושתייה, יש להתנהל מתוך תודעה שכל מעשינו הם אך-ורק "לשם שמים", ועל-מנת לאגור כוח לעבוד את ה'.