למה להכביד על בעלת-הבית?
בפרשת השבוע מְצַוָה התורה על הפרשת חלה. כאשר לשים עיסת בצק, יש להסיר ממנה חתיכה ולהעניק אותה לכהן, ככתוב "ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה".
בתורה לא נאמר מהי כמות הבצק אותו יש לתת לכהן, והדבר נמסר לבחירתו והחלטתו של כל אחד. ואולם, בדורות מאוחרים יותר, הגדירו החכמים שיעור למצווה זו – 1/24 לעיסה ביתית, 1/48 לעיסת מאפיה1.
והדבר דורש ביאור: למה יש הבדל כל-כך גדול בין עיסה הנילושה בבית, לזו הנילושה בעסק? מדוע בעל העסק צריך לתת חתיכה קטנה הרבה יותר (1/48) מאשר בעלת-הבית שמכינה לחם בביתה (1/24)?
לראות השגחה פרטית
להסבר הדברים, יש להבין את התוכן הפנימי של מצוות 'הפרשת חלה':
כל אדם צריך לדעת ולהכיר בכך שכספו ורכושו שייכים לבורא העולם, וממונו ונכסיו נמצאים ברשותו על-מנת שינהג בהם ביושר ובאמונה.
לכן, מְצַוֶה הקדוש-ברוך-הוא לקחת חתיכה מעיסת הבצק ולתת אותה כתרומה לכהן המשרת את ה' בבית-המקדש. בכך נותן האדם ביטוי להכרה, שכל רכושו שייך לבורא העולם2.
חידוד האמונה באמצעות תרומה
זו הסיבה להבדל הגדול בין עיסה שהכינו בבית, לזו שלשו במאפיה:
מקובל3 שהעוסק במסחר לצורך פרנסתו, רואה את ההשגחה האלוקית יותר מאשר היושב בבית-המדרש ועוסק בתורה. בעוד שלומד התורה מקבל את הקצבה שנקבעה לו מהשמים באופן קבוע, ללא סיבוכים מיותרים, פרנסתו של בעל-העסק תלויה בעליית וירידת מחירים, היצע וביקוש, פניות של לקוחות, ועוד שורה של דברים שכולם תלויים אך ורק בהשגחה העליונה.
לכן, אישה שלשה את הבצק בביתה, פחות סביר שראתה בבירור את ההשגחה הפרטית האלוקית, ואת העזרה מבורא העולם להשיג קמח או מצרכים אחרים. לפיכך קבעו שתיתן 'חלה' בשיעור גדול יותר, דבר שיחדד אצלה את ההכרה בבעלות של הקדוש-ברוך-הוא על כל מה שיש לה.
לעומתה, בעל המאפיה, הרואה את ההשגחה הפרטית לנגד עיניו תמיד, ויש להניח שכבר הגיע להכרה שכל ההצלחה היא מלמעלה – לא ראו חכמים להכביד עליו לתת 'חלה' בכמות גדולה. לגביו, די בתרומת חתיכה קטנה מהעיסה כדי לבטא את אמונתו בבורא העולם.