מדוע איסור הדם חמור יותר?
התורה אוסרת לאכול דם. מדובר באיסור חמור במיוחד, עליו נאמר: "ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם, והכרתי אותה מקרב עמה". כלומר, האוכל דם נענש בכרת.
ועל המילים 'ונתתי פני', מפרש רש"י: "פנאי שלי. פונה אני מכל עסקיי ועוסק בו". הקדוש-ברוך-הוא עוזב את עיסוקיו השוטפים, כביכול, ופונה להעניש את האדם שאכל דם.
ונשאלת השאלה: מדוע איסור אכילת דם חמור כל-כך? הרי יש עוד כמה וכמה עבירות שהעובר עליהן נענש בכרת, ולמה דווקא באכילת דם אומר הקדוש-ברוך-הוא "ונתתי פני באיש ההוא"?
הנפש אינה הפקר
בתחילת הבריאה, ציווה הקדוש-ברוך-הוא על אדם הראשון לאכול רק מהצומח, ואסר עליו לחלוטין לאכול בשר חיות ובהמות.
הסיבה לכך פשוטה:
נפשם של בעלי-חיים איננה הפקר, ומלכתחילה אין היגיון להרוג יצור חי בשביל לאוכלו. רק לאחר שנים רבות, לאחר המבול בימי נח, תשש כוח האדם, והקדוש-ברוך-הוא התיר לבני האדם לאכול בשר על-מנת לאגור כוח לעבוד את ה'. ומאז חל הציווי1: "כל רמש אשר הוא חי, לכם יהיה לאכלה".
אולם, למרות ההיתר לאכול גם בעלי-חיים, עדיין חל איסור גם על בני נוח לאכול 'אבר מן החי' – בשר שנלקח מבעל-חיים בעודו חי. הסיבה לכך היא כדי שבני האדם לא יאכלו דברים שקשורים לנפשם של בעלי-החיים. וכאשר הבשר נלקח מבעל-חיים בעודו בחיים, הדבר נחשב כאילו אוכלים את הנפש החיה, ככתוב2: "אך בשר בנפשו דמו, לא תאכלו".
אכילת דם כאכילת נפש
לבני ישראל, נוסף גם איסור אכילת דם:
התורה אומרת3: "כי נפש הבשר בדם היא". הדם הזורם באברי הגוף, נחשב, גם לאחר השחיטה, כמו נפש בעל-החיים ממש. לכן אסרה התורה על היהודי לאכול דם, כי אסור לאדם לבוא במגע עם נפשו של בעל-החיים.
אם-כן, זוהי החומרה המיוחדת באיסור אכילת דם:
מאחר ש'הדם הוא הנפש', אכילת דם היא כמו אכילת נפש של גוף חי. לכן, במשמעותו הפנימית, הדבר מקביל להריגת נפש של יצור חי. לכן דווקא באיסור אכילת דם, הקדוש-ברוך-הוא 'פונה מכל עסקיו' כדי להעניש את האוכל.