הציווי הפרטי
כלל הוא, שבין תרי"ג מצוות התורה, נמנים ציוויים על מעשה מסויים בפרט ולא ציוויים כלליים. לדוגמא, הציווי 'את חוקותי תשמרו'1 שאיננו עוסק במִצְוָה מסויימת אלא מדבר על שמירת המצוות בכלל, איננו נימנה כמִצְוָה בפני-עצמה. כך גם הכתוב 'קדושים תהיו'2 המכוון להנהגתם הכללית של בני ישראל3.
בפרשתנו אנו מוצאים חריגה, לכאורה, מהכלל הזה:
התורה מְצַוָה "והלכת בדרכיו", ולמרות שנראה כי מדובר בציווי כללי ללכת בדרכי הבורא, הרמב"ם מונה אותו כמִצְוָה מתרי"ג המצוות, וכותב4: "להידמות בו יתעלה כפי היכולת. מה הקדוש-ברוך-הוא נקרא חנון, אף אתה היה חנון; מה הקדוש-ברוך-הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום; מה הקב"ה נקרא חסיד, אף אתה היה חסיד".
נשאלת השאלה: מה ראה הרמב"ם בציווי 'והלכת בדרכיו', שגרם לו למנות אותו כמִצְוָה בפני עצמה, למרות שמדובר בציווי כללי?
מלאכים ונשמות
ההסבר נמצא בלשון הייחודית בה נוקטת התורה בפסוק זה:
הנביא זכריה אומר5 "ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה". מוסבר על כך בתורת הסוד6 שיש כאן רמז לנשמות ישראל ומלאכי השרת.
המלאכים נקראים 'עומדים', כי כל עבודת הקודש שלהם היא בסגנון וברמה שבה נבראו. הם עומדים במצב קבוע בלתי משתנה, ואין להם יכולת להתעלות מעבר לכך.
לעומתם, נשמות בני ישראל נקראים 'מהלכים', כי לבני ישראל האפשרות להתעלות מעל ומעבר למה שיש בהם מבריאתם, והם מסוגלים 'ללכת' ולהתעלות לאין שיעור.
כוחות עצומים
לכן למד הרמב"ם מלשון הכתוב 'והלכת בדרכיו', שלא מדובר בציווי כללי, אלא ציווי ייחודי להתאמץ במצוות ה' וללכת ולהתעלות מדרגה לדרגה, למעלה מהמשוער.
אולם, יכול היהודי לתהות ולשאול על כך – כיצד באפשרותו לנסוק לדרגות קדושה עצומות, בעוד הוא חש שכוחותיו הדלים לא מאפשרים זאת?
את התשובה לכך, רומז הרמב"ם בלשונו: "מה הקב"ה נקרא חנון, אף אתה היה חנון; מה הקב"ה נקרא רחום, אף אתה היה רחום, מה הקב"ה נקרא חסיד, אף אתה היה חסיד".
כלומר, המציאות האמיתית של היהודי, היא הנשמה האלוקית הטמונה בפנימיותו, וכאשר הוא יקיים תורה ומצוות בלי חשבונות מיותרים, תתעורר נשמתו ותגדיל את כוחותיו, הרבה מעבר למה שתיאר לעצמו.