למה להאשים את הזקנים?
התורה מְצַוָה כי במקרה שאנשי העיר מצאו בשדות הסמוכים לעיר יהודי מת, וסיבת המוות לא ידועה, על זקני העיר לבוא למקום מציאת הגופה, ולמצוא נחל איתן הסמוך למקום מציאת הגופה, ולערוף שם את ראשה של עגלה בת שנה שעדיין לא ילדה.
וקודם עריפת העגלה, מכריזים זקני העיר1: "ידינו לא שפכו את הדם הזה". כלומר, מותו של יהודי זה לא נגרם על ידינו, ואין לנו חלק בדבר.
נשאלת השאלה: לכאורה, מותו של אדם נגרם כתוצאה ממעשיו2. אם כן, לשם מה נדרשים זקני העיר להצהיר שמיתתו לא נגרמה על-ידם, למה שנחשוב שזקני העיר הם האשמים במותו בצורה כזו או אחרת?!
דאגה ליהודי הנודד
הסבר הדברים טמון בדברי רש"י, שלהצהרת זקני העיר יש משמעות נוספת. אין הכוונה רק שלא הם רצחו את ההרוג, אלא כוונתם גם ש"לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא ליווי". כלומר, לא ראינוהו כלל. ואם היינו מבחינים בו, היינו דואגים לכל מחסורו, ומספקים לו מזון ושמירה לדרך.
אכן, לזקני העיר וחכמיה, שהם נציגי כל העיר, יש אחריות מיוחדת לדאוג ליהודי שנמצא בדרכים ובשדה. ואם ימעלו בתפקידם ולא יסייעו לזקוקים לעזרה, האחריות המלאה תיפול עליהם.
להתגייס, סייע ולהשפיע
הדברים נכונים באותה מידה גם לגבי סיוע רוחני:
יהודים רבים נמצאים בסכנת-חיים במובן הרוחני, ואינם נמנים לעת-עתה, על מקיימי תורה ומצוות. הם דומים למי שנמצא בשדה, רחוק מהעיר, ואין לו מספיק מזון והגנה.
עלולים אנו לחשוב בטעות, שאין זה מענייננו להתעסק עמהם ולדאוג למצבם, שהרי הם שקועים במעשים רעים, והם בחרו במצב הזה בעצמם, מרצונם החופשי.
מלמדת אותנו התורה בפרשת עגלה ערופה, שכל אחד וכל אחת צריכים לחוש אחריות למעשיהם ולחייהם של אותם יהודים. בדיוק כשם שאנשי העיר צריכים להתגייס לעזרתו של ההולך בשדה, כך יש לפעול בדרכי נועם כדי להשפיע על כל הסביבה להתקרב לדרך התורה שנמשלה למים ומזון3, ולהאיר את חייהם הרוחנ