מה היסוד הכללי שבשמיטה?
פרשתנו פותחת בפסוק1: "וידבר ה' אל משה בהר סיני", ולאחר מכן מדובר על פרטי מצוות השמיטה.
שואל על כך רש"י: "מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצוות נאמרו מסיני?". ועונה: "אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני". כלומר, התורה מייחסת את מצוות שמיטה להר סיני, כדוגמה לכך שכל המצוות ופרטיהן נאמרו למשה בהר סיני.
ונשאלת השאלה: שום דבר בתורתנו הקדושה איננו אקראי, וכל פרט בתורה הוא רב-חשיבות. לכן ברור שהבחירה של התורה דווקא במצוות השמיטה כדוגמה כללית לכל המצוות, מלמדת שיש בה יסוד כללי לכל התורה כולה. אם-כן, מהו היסוד הטמון במצוות השמיטה?
הכל מאת ה'
אחד המאפיינים הייחודיים של מצוות השמיטה, הוא הניגודיות הקיימת, לכאורה, בציוויי התורה בנושא זה:
מצד אחד, מְצַוָה התורה "שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך"2. כלומר, יש להיות מעורבים בענייני העולם, ולנהל את החיים לפי טבע העולם.
מצד שני, יש ציווי הפוך לחלוטין – לשבות מעבודת האדמה, אחת לשבע שנים ובמשך שנה שלימה, להסתמך אך ורק על חסדו של הקדוש-ברוך-הוא.
בדרישה זו בא לידי ביטוי הרצון האלוקי האמיתי בקיום המצוות: היהודי המאמין נדרש לעשות את כל הנדרש לפרנסתו בדרכי הטבע המוגבלים, ולעבוד את האדמה שש שנים לפרנסתו. בה בעת, עליו להאמין שהשפע ומקור הפרנסה הוא מאתו יתברך בלבד, ללא השפעה וללא מעורבות של דרכי הטבע. לכן, אחת לשבע שנים, מְצוּוֶה היהודי לשבות מעבודת האדמה, על-מנת להחדיר בתודעתו את האמונה האיתנה שהכל הוא מאת ה' לבדו.
לכן מצוות שמיטה היא הדוגמה לכל המצוות, שכן בקיומה באה לידי ביטוי הצורה הראויה לקיום כל מצוות התורה, תוך שילוב של אמונה שהכל מאת ה' – יחד עם עשייה בדרכי הטבע.
חיבורים עם העל-טבעי
יסוד זה – הנלמד ממצוות השמיטה – קיים בכל מעגלי החיים.
במעגל השבועי – לאחר שישה ימים בהם עוסק היהודי לפרנסתו, הוא שובת ביום השביעי ומקדישו לה' תוך התבדלות מוחלטת מעסקי העולם הגשמי. בכך הוא מבטא את שילוב החיים הגשמיים עם העל-טבעי האלוקי.
במעגל היומי – בכל יום נדרש היהודי להתנתק מעסקי החולין, ולהקדיש זמן ללימוד תורה ולתפילה. זמן שבו הוא מתחבר לקדוש-ברוך-הוא ומתעלה בקדושה.