מצוות חמץ?!
בפרשת השבוע, מונה התורה את מועדי וחגי ישראל במעגל השנה, ואת המצוות המיוחדות לכל חג.
לגבי חג הפסח נאמר: "שבעת ימים מצות תאכלו"1. בד-בבד, אוסרת התורה לאכול חמץ בכל ימי חג הפסח.
בהמשך, מציינת התורה מצוה ייחודית בחג השבועות: "ממושבותיכם תביאו לחם תנופה.. חמץ תאפינה ביכורים לה'". עד חג השבועות אסור להביא מנחה מתבואה שצמחה באותה השנה. כעת, בחג השבועות, אפו לראשונה לחם מהיבול החדש של החיטה, והביאו את מנחת 'שתי הלחם'2.
ויש לעיין: מדוע בעוד שבחג הפסח החמץ אסור באיסור חמור, בחג השבועות הוא מותר ואף מצוה?
"ויגבה לבו בדרכי ה'"
החמץ מסמל גאווה וישות עצמית. עיסת בצק שתופחת, מגלמת תהליך של אדם גאה ומתנשא על סביבתו. לכן, המשמעות הרוחנית של איסור חמץ בפסח, החג של היציאה מטומאת מצרים, שלילה מוחלטת של הגאווה והישות.
ואולם חשוב לדעת שיש גם גאווה חיובית, עליה נאמר3: "ויגבה ליבו בדרכי ה'". כשעוסקים בדרכי ה', לימוד התורה וקיום המצוות, אין מקום לבושה וחוסר ביטחון. להיפך, עלינו להיות גאים ביהדותנו, להיות בטוחים בנכונות וחשיבות מעשינו, ולא להתבייש בשום סממן יהודי.
עת להתגאות
חג הפסח, בו יצאו בני ישראל ממצרים, מקור הטומאה, מסמל את השלב ההתחלתי בעבודת ה'. בשלב ראשוני זה, אכן צריך להיזהר מאד מכל שמץ של גאווה.
מיד למחרת היום הראשון של חג הפסח, מתחילים ימי 'ספירת העומר'. זו תקופה בת ארבעים ותשעה ימים רצופים4 במהלכם עוסקים בתיקון ועידון המידות. כל יום מתקנים פרט נוסף במידות ותכונות הנפש, והמשמעות הפנימית של ה'ספירה' היא להאיר את המידות שיהיו כמו 'אבני ספיר' זוהרות ומאירות. לאחר עבודה מאומצת וממושכת בתיקון המידות, רשאי האדם להשתמש בגאווה החיובית האמורה, ולנצל אותה לעבודת ה'.
לכן בחג השבועות מצוה להגיש מנחה לה' דווקא מחמץ. שכן כעת השעה כשרה להורות שבדרך כלל הגאווה היא מידה שלילית לחלוטין, אך לאחר שנעשתה עבודה נפשית לבטל את מידת הגאווה האנוכית אפשר וצריך לנצל את הגאווה לעבודת ה'.