ברכות לפני הפטירה
פרשתנו נקראת 'וזאת הברכה' על-שם הברכות הנפלאות שהרעיף משה רבינו על כל אחד משנים-עשר שבטי ישראל לפני פטירתו.
קודם לכן, בפרשיות קודמות, האריך משה רבינו בדברי תוכחה ומוסר על מעשיהם של בני ישראל בעבר, ובדברי אזהרה כלפי המעשים שהם עתידים לעשות1.
בהקשר זה מפרש רש"י, כי רצונו של משה רבינו לברך את בני ישראל כעת, נבע מהמחשבה שלא תהיה לו הזדמנות נוספת לפני פטירתו, והוא ביקש למהר את מתן הברכות לפני סוף חייו.
ונשאלת השאלה: מדוע משה רבינו אכן לא בירך את בני ישראל לאורך כל ארבעים שנות המסע במדבר? למה באמת הוצרך להמתין שנים רבות ולברך אותם רק סמוך לפטירתו?
ברכות עתידיות
למעשה, מצינו שמשה רבינו הרעיף ברכות על בני עמו בעבר. כמו למשל, הברכה המיוחדת שהעם יזכה להתרבות ולגדול, האמורה בכתוב2: "ה' אלוקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים, ויברך אתכם כאשר דיבר לכם".
ואולם, קיים הבדל מהותי בין ברכותיו של משה בפרשתנו לברכות שנאמרו קודם לכן:
בעוד הברכה האמורה לריבוי העם, מכוונת כלפי קהל ישראל שעומדים לפניו, הברכות שבפרשת 'וזאת הברכה' מכוונות יותר כלפי יוצאי חלציהם של בני ישראל בדורות הבאים.
וכמובן, כשמדובר בברכה שאמורה להתממש רק בעתיד הרחוק, עדיף לדחות אותה ולהשמיע אותה סמוך יותר למועד מימושה. לכן משה ראה לנכון לברך את בני ישראל דווקא סמוך לפטירתו – לפני שלא תהיה לו הזדמנות נוספת לברך את בני עמו.
המשך לפרשה קודמת
לפי זה, ניתן להבין גם מדוע הפרשה פותחת במילים "וזאת הברכה" – עם ו' החיבור:
אחרי שבפרשה הקודמת הקדוש-ברוך-הוא הורה למשה רבינו להתכונן לפטירתו בקרוב, מיד נרעש משה והחליט להזדרז ולברך את העם. עד אותה עת, הייתה בליבו של משה תקווה שאולי בסופו של דבר ייכנס לארץ ישראל, ויתיישב עם בני ישראל בארץ המובטחת, אבל עתה הבין שהדבר הוכרע – וזו ההזדמנות האחרונה שלו להעניק את ברכותיו.
לכן פרשתנו 'וזאת הברכה' באה כהמשך ישיר ורציף לפרשה הקודמת – פרשת האזינו, כי הגיעה עת פטירת משה, ורק בעקבות זאת החליט משה שזה הזמן שעליו לברך את בני ישראל מיד, וללא דיחוי.