למה 'מסעות' ולא 'חניות'?
פרשת השבוע מפרטת את ארבעים ושניים המקומות שבהם חנו בני ישראל במסעם ממצרים לארץ ישראל. כאשר עמוד הענן היה עוצר מלכת, היה זה אות שהגיעה העת לעצור ולחנות, לפעמים לזמן קצר ולפעמים לתקופה ממושכת1.
הפסוק הראשון בפרשה, פותח ואומר: "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים", ולאחר מכן בא פירוט שמות המקומות.
ונשאלת השאלה: לכאורה היה מתאים יותר לכתוב, המסע הראשון היה היציאה ממצרים, ואחריו הייתה עצירה בחניה. המסע משם לחניה הבאה, כבר איננו יציאה ממצרים עצמה אלא יציאה מהחניה בה שהו באותה עת. אם כן, לכאורה היה ראוי יותר לכתוב "אלה חניות בני ישראל אשר יצאו ממצרים", ולא 'אלה מסעי'!
להשתחרר מהמיצרים
ההסבר הוא, כי על-פי פנימיות התורה, 'מצרים' מסמלת מיצרים ומגבלות בעבודת ה'. רצונו האמיתי של כל יהודי הוא להתעלות ולהתרומם מבחינה רוחנית, אך מגבלות ומניעות שונות מקשים עליו את המשימה.
'יציאת מצרים' היא המאמץ לצאת ולהשתחרר מאותם מיצרים, ולהתרומם מעליהם. כשיהודי מצליח לעסוק בתורה ובמצוות למרות המיצרים, הוא 'יוצא ממצרים' ומתקרב אל המנוחה והנחלה של הדביקות בה'.
ואולם, הצלחה לעבור מחסום מסוים בעבודת ה', איננה היעד הסופי. זהו שלב שממנו יש להתעלות עוד, לרמת קדושה גבוהה עוד יותר, כי הדרגה בה הוא עומד כעת, נחשבת 'מיצר' – יחסית לדרגה הגבוהה יותר.
זו הסיבה לכך שהתורה מתייחסת לכל ארבעים ושתיים החניות ממצרים ועד ארץ ישראל, כמסעות ממצרים. להורות שבכל מצב יש להמשיך ולצאת מה'מצרים' העכשווית – לרמה גבוהה יותר.
נקודה זו בולטת גם בדברי חכמים2 "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים". גם מי שכבר הגיע לדרגות גבוהות בעבודת ה', צריך לראות את מצבו הנוכחי כ'מצרים', ולהיחלץ ממנה למצב נעלה עוד יותר.
לא לחדול מלהתאמץ
הדגש על כך חשוב במיוחד, משום שאדם עשוי לחשוב – לאחר שיגעתי ועמלתי רבות בעבודת ה', התעדנתי וזיככתי את מדותי, כבר אין צורך שאמשיך להתאמץ ולהשתפר בדברים נוספים כדי להתקרב אל הקדוש-ברוך-הוא עוד יותר, מה שעשיתי הוא די והותר.
לכן אומרת התורה: עליך לראות כל מקום אליו הגעת כ'מצרים', ולהתייגע ולהתאמץ כדי 'לצאת ממצרים' ולהתרומם לרמה גבוהה ונעלית יותר.