'ראשי המטות' על שום מה?
פרשתנו נקראת 'מטות' מפני הפסוק הראשון המספר על קריאת משה רבינו לראשי המטות, על-מנת למסור להם שורה של הלכות.
בדרך כלל, כל אחת משתים-עשרה הקבוצות בעם ישראל נקראת 'שבט', והמנהיג של כל שבט נקרא 'נשיא"1. והכינוי 'ראשי המטות' הוא חריג.
מהי הסיבה לכך? ומה המשמעות הפנימית של הכינוי 'ראשי המטות'?
כשהנשמה דומה ל'מַטֶה'
בלשון הקודש, המשמעות של שתי המילים 'שבט' ו'מטה', היא ענף של עץ. ואולם, קיים הבדל ביניהם:
'מטה' הוא ענף חסר חיוּת שתלוש מהעץ, וכבר לא יונק ממנו חיוּת2. ואילו 'שבט' הוא הענף בעודו מחובר לעץ, ויונק ממנו חיוּת ולחלוחית.
על-פי פנימיות התורה, ענפי העץ רומזים לנשמות ישראל. כאשר הנשמה מחוברת לקדוש-ברוך-הוא, לפני ירידתה לעולם הזה, היא נקראת 'שבט'. כמו ענף שמחובר לעץ, ויונק חיוּת ישירות מהעץ.
לעומת זאת, כאשר הנשמה יורדת לעולם הזה הגשמי, היא מכונה 'מטה', כי החיבור שלה למקורה האלוקי לא נראה, והיא מתמודדת עם קשיים וניסיונות. עד כדי כך שנראה כאילו נפרדה ממקורה. כמו ענף שנכרת מהעץ.
ירידה גדולה, כוחות עצומים
המחשבה על כך, שדווקא כאשר יש צורך להתמודד עם נסיונות העולם הזה ופיתויי היצר, כשהחיבור למקור האלוקי לא גלוי והמצב דומה לענף כרות – עלולה להביא לייאוש ונמיכות רוח.
ואולם, יש לשים לב למאפיין נוסף של 'מטה', שדווקא מחזק ומעודד:
בעוד שה'שבט' המחובר לעץ הוא עדין ורכרוכי, הרי ה'מטה' המנותק מהעץ, מתייבש עם הזמן ונהיה חזק ונוקשה.
וזה נכון גם לגבי הנשמה. לפני ירידתה לעולם הזה, הנשמה אכן מחוברת למקורה ויונקת חיוּת אלוקית מהקדוש-ברוך-הוא בעצמו. ועם זאת, דווקא כשהנשמה יורדת לעולם הזה, הקדוש-ברוך-הוא מעניק לה כוחות עצומים, חוזק ותוקף להתגבר על כל הניסיונות ופיתויי היצר, ולעבוד את ה' כראוי.