למה רק פנחס קיבל שכר?
פרשתנו פותחת בדברי ה' על פנחס בן אלעזר, בן אהרן הכהן1: "השיב את חמתי מעל בני ישראל, בקנאו את קנאתי בתוכם".
בנות המואבים והמדיינים החטיאו רבים מבני ישראל. אחד החוטאים היה נשיא שבט שמעון, זמרי בן סלוא, שלקח לאשה את בתו של נשיא מדיין, כזבי בת צור, לעיני כל ישראל.
פנחס לא היה יכול לעמוד מנגד. הוא לקח רומח בידו והרג את שניהם, מעשה שהביא לעצירת המגיפה מבני ישראל. ועל כך זכה פנחס לשבחים גדולים מאת ה'.
בנוסף לכך, העניק לו הקדוש-ברוך-הוא שכר והבטיח לו: "הנני נותן לו את בריתי שלום". כלומר, מעתה כל זרעו של פנחס אחריו, יהיו כהנים.
נשאלת השאלה: גם משה רבינו השיב את חמתו של הקדוש-ברוך-הוא מעל בני ישראל והציל את העם. כמו, למשל, בתחנוניו לפני ה' למחול לעם ישראל על חטא העגל, ובפעמים רבות אחרות2. אם כן, מדוע משה לא קיבל שכר כמו פנחס?
'סכנת חיים' ממשית
ההסבר הוא, שאכן גם משה רבינו וגם פנחס השיבו את חמתו של ה' מעל בני ישראל. ועם זאת, קיים הבדל משמעותי בין השניים:
משה רבינו מסר את נפשו ואת כל כוחו להצלת בני ישראל. הוא שפך תחנונים לפני ה' והעתיר בתפילה כדי להשיב את חמת ה', ואפילו הסכים למחוק את שמו מהתורה3. ואולם, משה רבינו לא הכניס את עצמו לשם כך ל'סכנת חיים' ממש.
ואילו על פנחס נאמר "בקנאו את קנאתי בתוכם". הוא נכנס אל תוך קהל בני ישראל, וסיכן את חייו בשביל לקנא את קנאת ה'4.
זו מעלתו המיוחדת של פנחס, שבעקבותיה הוא קיבל את השכר הגדול. פנחס לא פעל רק ברובד הרוחני של הדברים, אלא נקט פעולות גשמיות שטיהרו את אוויר העולם הגשמי. לכן נתן לו הקדוש-ברוך-הוא שכר גדול במיוחד.
פעולה נצחית, שכר נצחי
שתי הגישות הללו, של משה רבינו ושל פנחס, מייצגות שתי גישות בעבודת ה' של היהודי:
דרך אחת לזכך את העולם הגשמי ולהאיר אותו באור אלוקי, היא על-ידי תורה ותפילה. דרך נוספת, נעלית יותר, היא על-ידי קיום מצוות תוך שימוש בדברים גשמיים. כך דברים גשמיים וחומריים הופכים לחפצים קדושים ואלוקיים.
וכאשר יהודי הופך את גשמיות העולם לקדושה על-ידי שימוש בדברים גשמיים למצוות, המהפך הוא נצחי ולא רק זמני. לכן גם שכרו של פנחס שפעל בתוך המציאות הגשמית, היה "ברית כהונת עולם" – כהונה נצחית.