למה המעיין עדיף?
ההיטהרות של המצורע מטומאת הצרעת, היא תהליך בן כמה שלבים, שנחתם בטבילה במקווה-טהרה.
על הטבילה, אמרו חכמים1 כי חובה שכל גופו של הטובל ייכנס בתוך מי המקווה. ואם אחד האיברים או אפילו שערה אחת נשארו מחוץ למים – הטבילה לא הועילה והמצורע לא נטהר.
ואולם לפי כמה מהחכמים בתלמוד2, הקפדה יתירה זו לטבול את כל הגוף כולו, אמורה רק בטבילה במקווה-מים. ואילו אם הטבילה היא במעיין 'מים חיים' אשר נובעים מהאדמה, הטובל נטהר גם אם חלק מגופו נותר מחוץ למים.
ונשאלת השאלה: מהי הסיבה להבדל הגדול בין מקווה למעיין?
לזכור את נותן התורה
על-פי פנימיות התורה, המקווה מסמל את התורה שנמשלה למים, כמו שאמרו חכמים3 "אין מים אלא תורה".
אחד היסודות המרכזיים בלימוד התורה, הוא הצורך לזכור במשך כל זמן הלימוד שאין זו חכמת בן-אנוש או פילוסופיה מרתקת, אלא תורת ה'. חכמת הבורא עצמו שהיא השכלה אלוקית אין-סופית. לכן בכל יום ויום מברכים לפני לימוד התורה "ברוך אתה ה'… נותן התורה". כדי שבמהלך הלימוד נזכור את "נותן התורה", המקור והבעלים של חוכמת התורה.
לכאורה, לא יתכן שבכל רגע במהלך הלימוד, הלומד אכן ישים לנגד עיניו את המהות הרוחנית האלוקית של חוכמת התורה. שכן, במהלך הלימוד עצמו הלומד עסוק בעיון בהלכות הקשורות בדברים גשמיים מהוויות העולם. אם כן, איך אפשר לזכור את "נותן התורה" לאורך הלימוד?
הפתרון הוא להרבות בלימוד התורה, בכמות ובאיכות, עד כדי כך שהלומד יהיה שקוע בתורה במידה כזו שהוא יתנתק לחלוטין מהוויות העולם הגשמי. וכאשר כל מגמתו תהיה להבין ולהשכיל בתורה, הוא אכן יזכור את "נותן התורה" תמיד.
לכך רומזת הטבילה במקווה. כשם שהטהרה במקווה היא כאשר כל הגוף כולו נכנס לתוך המים, כך כדי לזכור את "נותן התורה" תמיד, צריך 'לשקוע' לחלוטין בלימוד התורה.
כוחו של לימוד החסידות
ויש דרך נוספת לזכור את "נותן התורה" תמיד:
כשלומדים חסידות, המושגים הנלמדים הם לכתחילה בענייני אלוקות וגדלות לה', כך שלכל אורך הלימוד, הלומד מחובר לקדוש-ברוך-הוא מלכתחילה. לכן, גם לימוד מועט, בכוחו לרומם את הלומד ולזכך ולטהר אותו. כמו טבילה במעיין המטהרת גם בכמות מים מזערית, כי המעיין מחובר תמיד למקור 'מים חיים'. כה גדול כוחו של לימוד החסידות והשפעתו הברוכה בעבודת ה'.