המשמעות הפנימית של העבודה
לגבי האש שבה נשרפו הקורבנות על גבי המזבח, נאמר בתורה ציווי מיוחד: "אש תמיד תוקד על המזבח, לא תכבה". כלומר, האש צריכה לבעור תמיד, ללא הפסקה.
חכמים למדו מהמילה "תמיד"1 שתי הוראות הלכתיות מעשיות: "תמיד – אפילו בשבת, תמיד – אפילו בטומאה". הוי אומר, האש צריכה לבעור אפילו בשבת, ואפילו גם בזמנים שעם ישראל טמא והקרבת הקורבנות בְּטֵלָה זמנית.
על-פי פנימיות התורה, העבודות שעשו הכוהנים בבית המקדש, רומזות להיבטים שונים בטבע האדם ותכונותיו, יש להשתמש בהם לעבודת ה'. בהתאם לכך, גם דרישות התורה באשר לצורת העבודה במקדש, מכילות הוראות ליישום בחיים.
חום, להט והתלהבות
'המזבח החיצון', בו בערה 'אש התמיד', רומז ללב האדם הבוער ברגש ובהתלהבות2. וזו המשמעות הפנימית של בעירת האש על המזבח 'תמיד' – אש הלב צריכה לבעור כמו 'אש התמיד'.
"תמיד – אפילו בשבת": השבת, יום המנוחה, היא סמל להתבדלות מענייני העולם-הזה החומריים, התנתקות מהעיסוקים של ימי החול, והתעלות רוחנית.
לעיתים, חש היהודי מצב-רוח של שבת – כשהוא מקדיש את רוב זמנו ללימוד תורה, מתנזר מהבלי העולם, ומתבודד שעות רבות על-מנת להתעלות בלימוד והבנת התורה.
מי ששרוי במצב כזה, עשוי לטעון כי מאחר שעיקר עיסוקו ועמלו הוא בלימוד ועיון, הוא לא שייך להתלהבות ולהט בקיום המצוות, שכן הדבר הוא היפך טבעו.
כלפיו אומרים חכמים, כי 'אש התמיד' הרומזת ללהט בקיום המצוות צריכה לבעור "אפילו בשבת" – אפילו אצל מי שעסוק בתורה ושקוע בעיון השכלי. גם ממנו נדרשים חום והתלהבות בעבודת ה'.
לכל אחד יש אש
בד בבד, יש ללמוד מסר מההוראה השנייה, "תמיד – אפילו בטומאה":
ישנם יהודים שחשים מנותקים מענייני יהדות. הם חשים שמצבם הרוחני שפל ואין להם שום שייכות לקדושה, ומגיעים בטעות למסקנה שאין להם כל-סיכוי להגיע להתלהבות בקיום מצוות.
כלפיהם קובעים חכמים, כי 'אש התמיד' שייכת לכל יהודי בכל מצב, "אפילו בטומאה". בנשמתו של כל אחד ואחד יש ניצוץ אלוקי בוער, שלא כבה לעולם.
גם התעוררות בסיסית מינימלית לתורה ומצוות, תצית ותבעיר את ה'אש תמיד', ותביא את ההתלהבות המיוחלת.