למה רק "ביום השמיני"?
בין דיני הקורבנות בפרשתנו, מְצַוָה התורה: "אש תמיד תוקד על המזבח, לא תכבה". היינו, שאש המזבח תבער ללא הפסקה כלל.
לאחר שבעה ימים עמוסי הכנות, הוקם המשכן והחלו להקריב עליו קורבנות. באותה שעה ירדה אש מן השמיים באורח פלא, ו'אכלה' את הקורבן.
במשך שבעת ימי ההכנה, משה רבינו בעצמו הקריב קורבנות והבעיר עצים על-גבי המזבח פעמים רבות1. אך למרות גדולתו של משה, לא הגיחה האש מן השמיים. רק כאשר הכוהנים הדליקו את 'אש התמיד' על-גבי המזבח, הופיעה האש השמיימית.
ויש לתמוה: מדוע אכן בקורבנות שהקריב משה לא ירדה אש מהשמים, והדבר התרחש רק ביום השמיני?
כוחות אין-סופיים
להסבר הדבר, יש לעמוד על מטרתה של האש השמיימית:
העולם הזה הגשמי, הוא עולם מוגבל. לכל נברא ונברא יש הגבלות גשמיות, כגון זקנה וכיליון. וגם הגבלות רוחניות, עד כמה הוא מסוגל להתעלות מבחינה רוחנית.
לעומת זאת, הקדוש-ברוך-הוא בוודאי שאינו מוגבל לחלוטין ובידו לשנות סדרי עולם וטבע הבריאה. וגם גדולתו, קדושתו ומעלתו הרוחנית הן ללא גבולות. זו הסיבה לירידת אש מן השמיים. על-מנת שהקרבת הקורבן תעלה לדרגות גבוהות ונשגבות, מעל ומעבר ליכולות של נבראים מוגבלים, נדרש כוח עליון ישירות מבורא העולם.
אלה הם פני הדברים גם בעבודת ה' של כל אחד ואחד. יהודי אינו יכול להתעלות לדרגות אין-סופיות של קדושה על-ידי עבודת ה' בכוחות עצמו. הוא מסוגל לכך רק בסיוע ונתינת כוח מלמעלה.
מתחילים מלמטה
כיון שכך, היהודי עשוי לחשוב: מאחר ואינני יכול להגיע לדרגות נעלות בקדושה בכוחות עצמי, אמתין לכוחות שיגיעו אלי מן השמיים, ואז אנסה לעלות במעלות הקדושה הנשגבות.
קובעים חכמים2: "אף-על-פי שאש יורדת מן השמיים – מצוה להביא מן ההדיוט". כלומר, על-אף שהאש יורדת מן השמיים, מצווים הכוהנים להדליק את העצים שעל המזבח, בעצמם באש פשוטה.
כשם שבהקרבת הקורבנות בפעם הראשונה, משה רבינו הקריב קורבנות במשך שבעה ימים, ולאחר-מכן הופיעה האש השמיימית, כך גם בסדר עבודתו של יהודי. תחילה יש לעבוד את ה' ככל שניתן עם הכוחות הקיימים באדם. לבעור ב'אש' ובלהט של קדושה, להתאמץ, לעמול ולהתייגע בתורה, בתפילה ובמעשים טובים.
וכאשר הקדוש-ברוך-הוא יראה את רצונו, את מאמציו ואת מעשיו הטובים של היהודי, הוא ירעיף עליו מלמעלה שפע רוחני וכוחות עצומים להתעלות ולהתרומם מעל ומעבר למה שהוא מסוגל בכוחות עצמו.