למה לא לצאת לצורך הצלה?
בפרשת השבוע מְצַוֶּה הקדוש-ברוך-הוא להקצות 'ערי מקלט' – מקום מגורים למי שהרג נפש בשגגה, וקרובי המשפחה של הנרצח רודפים אחריו להורגו. כל עוד הרוצח נמצא מחוץ לעיר המקלט, אם קרובי המשפחה יהרגו אותו הם לא יענשו, אך עם כניסתו לתחום העיר, נאסר עליהם לפגוע בו.
תקופת שהותו של ההורג-בשגגה בעיר המקלט איננה קבועה, אלא עליו להישאר בעיר עד מות הכהן-הגדול שבאותו הדור.
וכך כתב הרמב"ם בנושא זה1: "אינו יוצא מעיר מקלטו לעולם.. ואפילו להציל נפש בעדותו, או להציל מיד העובד כוכבים.. אפילו כל ישראל צריכים לתשועתו.. אינו יוצא משם לעולם עד מות הכהן הגדול".
ונשאלת השאלה: הרי 'פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה'2, ומדוע נאסר על הרוצח-בשגגה לצאת מעיר המקלט, אפילו לצורך הצלת כל עם ישראל?
כך נקבע משמיים
הסבר הדבר, טמון בדין תמוה נוסף:
לפי ההלכה, אם שני עדים העידו בבית-דין שפלוני חילל שבת והוא חייב מיתה, ולאחר מכן באו שני עדים נוספים והעידו ששני העדים הראשונים לא היו כלל עם הנאשם באותה שבת, העדים הראשונים מוגדרים כ'עדים זוממין'.
עונשם של ה'עדים זוממין' הוא העונש שאותו זממו להעניש את הנאשם, ובמקרה המדובר – מיתה. אולם, ההלכה קובעת שאם הנאשם כבר נהרג על-ידי בית-הדין, ורק לאחר-מכן באו העדים השְׁנִיִים ופסלו את הראשונים – לא הורגים את ה'עדים זוממים'.
הסיבה לכך היא3 כי מאחר שבית-דין פסקו מיתה על אותו נאשם, הרי זו הוכחה שמן השמים נקבע שימות. ולכן, על אף רשעותם הגדולה, ה'עדים זוממין' אינם נהרגים.
התורה קובעת את ההצלה
זה גם ההסבר לשאלה, מדוע הרוצח בשוגג לא יוצא מעיר המקלט, אפילו במקרה של 'פיקוח נפש':
כאשר התורה אוסרת על יהודי לצאת מחוץ לעיר מקלט, ופוסקת לגביו שאפילו אם 'כל ישראל צריכין לתשועתו' – אסור לו לצאת, אות הוא שמן השמים נקבע שהלה לא יוכל להביא להצלת נפשות.
ולמרות שכעת, כשהוא בתוך עיר המקלט, נראה שיוכל להציל נפשות מישראל, התורה מגלה שלאמיתו של דבר הוא לא יצליח להציל, ואוסרת עליו לצאת מחוץ לעיר המקלט.
ניתן ללמוד מכך הוראה לחיים: אדם עשוי לחשוב שעל-ידי פשרות ועיגול פינות, יעלה בידו לקרב יהודים נוספים לתורה ומצוות.
אך התורה קובעת שהפשרות בתורה ומצוות אסורות מכל וכל. לא ייתכן שהדבר יועיל לקירוב יהודים. להיפך, גישה פשרנית רק תרחיק אותם. מחובתנו לשמור על הלכות התורה בדיוק, ורק כך נביא את אור התורה והיהדות לרבים.