אחדות יהודית ואחדות מצרית
כאשר בני ישראל הגיעו להר סיני והתכוננו לקבלת התורה, שררה ביניהם אחדות שלמה. אחדות שרש"י בפירושו לפסוק זה מתאר אותה במילים1: "כאיש אחד בלב אחד".
פירוש רש"י כאן מזכיר ביטוי דומה לפירושו בפרשה הקודמת, פרשת "בשלח". שם רש"י מתייחס לאחדותם של המצריים בעת שרדפו אחרי בני ישראל אל עבר ים-סוף. ורש"י מפרש2: "בלב אחד כאיש אחד".
על אף שדברי רש"י בשני המקומות דומים וכמעט זהים, ניתן להבחין בשינוי הסדר. ביחס לבני ישראל, רש"י מקדים את ה"איש אחד" ל"לב אחד". ואילו ביחס למצריים, רש"י מקדים את ה"לב אחד" ל"איש אחד". אין ספק שאין זה רק 'משחק מילים', והשינוי בסדר הדברים מעיד על שוני בתוכן.
אחדות עם ובלי סיבה
השימוש בביטוי "לב אחד" כסמל לאחדות, מעיד על כוונות זהות ורצונות משותפים. לעומת זאת, הביטוי "איש אחד" מעיד על אחדות ללא מכנה משותף. אחדות שדומה לאחדות של איברים שונים של 'איש אחד'.
לכן, כאשר עוסק רש"י במצרים, הוא מקדים את הביטוי "לב אחד". המצריים רדפו אחר בני ישראל מתוך מטרה זהה, לפגוע בהם חלילה. מאחר והייתה להם מטרה משותפת, הם התנהגו כמו "איש אחד".
לעומת זאת, אצל בני ישראל מדובר באחדות אחרת לגמרי. כבר מההתחלה, האחדות היא כמו "איש אחד". גם ללא סיבה או מכנה משותף וגם כשאין הסכמות, יש אחדות. ואחדות זו בין בני ישראל, מובילה אותם בסופו של דבר גם אל "לב אחד". אחדות מלאה של השאיפות והרצונות.
'אחדות' כאן ועכשיו
הכוח לאחדות המיוחדת שקיימת בעם ישראל, נובע מחיבור הנשמות המיוחד בין כל היהודים. זהו חיבור חזק ועוצמתי, עד כדי כך שחז"ל השוו מקרה בו יהודי פוגע ביהודי נוסף, לאדם המכה בידו האחת את ידו השנייה3.
הבנה זו מחדדת את המחויבות שלנו לאחדות בין כל חלקי העם. מעצם מהותו, עם ישראל מסוגל להתאחד. גם לפני שמגשרים על הפערים, אין צורך להמתין עד שנגיע להסכמות – ועלינו להתאחד כאן ועכשיו.