כמו הנאה מריח טוב
ספר 'ויקרא' נקרא גם 'ספר הקורבנות', על-שם דיני הקורבנות הרבים המפורטים בו. בפרשתנו, הפותחת את הספר, מדובר על כמה וכמה סוגי קורבנות. הראשון ביניהם הוא 'קרבן עולה' הבא בנדבה, ועליו נאמר בתורה שהוא "אִשֵּׁה ריח ניחוח לה'". כלומר, הקרבת הקורבן על גבי האש גורמת לקדוש-ברוך-הוא, כביכול, עונג ונחת-רוח, כמו הנאה מריח טוב.
ביטוי זה מופיע גם ביחס לקורבנות 'שלמים'1 ו'מנחה'2. לעומת זאת, בקורבנות 'חטאת', 'אשם' ו'תודה', לא נאמר שהם "ריח ניחוח".
ונשאלת השאלה: מדוע בחלק מהקורבנות לא נאמר שהם 'ריח ניחוח לה"? האם קורבנות אלו אינם גורמים לקדוש-ברוך-הוא נחת ועונג?
בדגש על ה'נחת'
להסבר הדבר, יש לעמוד על משמעות המילה "ניחוח":
רש"י מפרש: "נחת רוח לְפָנַי שאמרתי ונעשה רצוני". כלומר, הקרבת הקורבן גורמת נחת-רוח לקדוש-ברוך-הוא בכך שמקיימים את הציווי ועושים את רצונו.
למעשה, בקיום של כל מצוה מקיימים את רצון ה'. אם כן, מה הייחודיות של הקורבנות, שדווקא בהם מפורש שהם גורמים נחת-רוח?
ההסבר הוא, כי יש מצוות המובנות ומתקבלות בשכל האנושי, והיינו מקיימים אותן גם ללא ציווי התורה. כמו כיבוד הורים או האיסור 'לא תרצח'. לעומתן, יש מצוות שאין להן הסבר הגיוני, ומקיימים אותן רק מפני הציווי. כמו דיני טומאה וטהרה.
המצוות העל-שכליות, המכונות 'חוקים', נועדו להשריש בבני ישראל קבלת עול מלכות שמיים. כאשר מקיימים מצוות רק כי כך גזר ה', הדבר מחנך את בני ישראל לקבלת עול מלכות ה'.
בקורבנות, לעומת זאת, הדגש הוא על קיום רצונו של הקדוש-ברוך-הוא ולא על הציות של האדם. זוהי ה"נחת רוח" המיוחדת שיש בקורבנות. הקדוש-ברוך-הוא גילה לנו שהדבר גורם לו "נחת רוח", ואנחנו מביאים קורבנות כדי לגרום לו עונג.
ללא תועלת אישית
זו גם הסיבה לכך שרק בקורבנות 'עולה', 'שלמים' ו'מנחה', נאמר שהם 'ריח ניחוח':
כשיהודי מביא קרבן 'חטאת' או 'אשם', הוא עושה זאת כדי לכפר על חטאו. אם-כן, ההקרבה היא גם לתועלת אישית. אפילו המביא קורבן 'תודה' על נס, עושה זאת כדי להודות על נס שנעשה לו, וההודאה היא חובתו האישית.
ואילו ב'קורבנות נדבה' של 'עולה', 'שלמים' ו'מנחה', הנדבה היא ללא כל תועלת אישית אלא אך ורק כדי לגרום נחת-רוח, "ניחוח", לקדוש-ברוך-הוא.