ארבעה צריכים להודות
מי שהיה חשוף לסכנה וניצל, נדרש להביא 'קורבן תודה', כדי להודות לקדוש-ברוך-הוא על הטובה שעשה לו1.
רש"י מפרט את ארבעת הדברים המסוכנים שעל ההצלה מהם חייבים ב'קורבן תודה', ואומר: "אם על תודה יקריבנו – אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו, כגון יורדי הים והולכי מדבריות וחבושי בית האסורים וחולה שנתרפא – שהם צריכים להודות". ורש"י מוסיף ומצטט בהקשר זה פסוק מפרק ק"ז בתהילים – "שכתוב בו 'יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם, ויזבחו זבחי תודה'".
לכאורה, הסדר שבו רש"י מציג את ארבעת המקרים, דורש הסבר:
רש"י מפרט את המקרים בסדר הבא – יורדי הים, הולכי מדבר, חבושי בית האסורים וחולה שנתרפא. לעומת זאת, בתהילים מופיעים המקרים בסדר שונה2 – הולכי מדבר, חבוש בבית האסורים, חולה שנתרפא ויורדי הים. מדוע בחר רש"י לשנות את סדר הדברים?
'תודה' לפי הסדר
כאשר מטילים על אדם, חיוב הנוגע לאירועים שקרו לו עצמו, קל לו יותר להבין את פרטי העניין וטעמו. מאחר ובפרשתנו מופיע לראשונה הציווי להביא 'קורבן תודה', ראוי לפרט את המקרים לפי הסדר שבו התרחשו הניסים הללו לבני ישראל עצמם.
זו הסיבה לכך שרש"י נקט בסדר שונה מזה שבתהילים – בהתאם לסדר שבו האירועים התרחשו לבני ישראל עצמם מאז יציאת מצרים:
בשלב ראשון, התרחש הנס של קריעת ים-סוף. בשלב השני, אירע הנס של הליכתם במדבר. לאחר-מכן, נגזר עליהם להיות במדבר במשך ארבעים שנה, סגר שדומה למאסר בבית האסורים.
כדבר רביעי ואחרון, מציין רש"י את חובת ההודאה של 'חולה שנתרפא'. זהו נס שבני ישראל לא חוו כנס כללי. ואם אירע, היה אצל יחידים – ולכן מקומו בסוף הרשימה.
רוצים גאולה שלימה
זו גם הסיבה לכך שרש"י כותב את שלושת המאורעות הראשונים בלשון רבים: "יורדי הים", "הולכי מדברות", "חבושי בית האסורים", ואת הרביעי בלשון יחיד – "חולה שנתרפא". שכן, שלושת המקרים הראשונים אירעו לכלל בני ישראל, בשונה מחולי שלא אירע לבני ישראל ככלל אלא ליחידים.
ויש כאן גם מסר לימינו:
למעשה, השהות של יוצאי מצרים במדבר, לא הייתה כרוכה בסכנה אמיתית, שהרי הם הלכו במדבר על-פי ציווי ה' שהגן עליהם. ועם זאת, עצם שהותם והליכתם במדבר, נחשבת דומה לאסירים ב'בית האסורים'.
זה גם מצבנו כעת, בזמן הגלות. למרות ההליכה בדרכי התורה והמצוות, עדיין אין זו הגאולה השלימה ואנו עדיין בדרך. לכן עלינו להתפלל לקדוש-ברוך-הוא שיביא לנו את הגאולה האמיתית והשלימה במהרה.