הגבלת המרחק מהמשכן
דברי התורה לגבי צורת הצבת האוהלים בחניות של בני ישראל במדבר, הם: "איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל, מנגד, סביב לאוהל מועד יחנו". על כך מפרש רש"י כי המילה 'מנגד' מתייחסת למרחק שהיה בין משכן ה' לשאר המחנות – 2000 אמה (שווה ערך כקילומטר אחד).
הסיבה למרחק זה דווקא, היא משום שעל-פי ההלכה אסור ללכת בשבת מחוץ ליישוב מרחק העולה על שיעור זה של 2000 אמה1. לכן, אומרת התורה שהמרחק בין המשכן לאוהלים של בני ישראל לא יעלה על שיעור זה, כדי שכל אחד מישראל יוכל לגשת למשכן גם בשבת.
להיות 'ממוקד מטרה' תמיד
יש להפיק מכך הוראה נפלאה בעבודת ה' של כל אחד בכל זמן:
הקשר של יהודי עם הקדוש-ברוך-הוא איננו מתבטא רק בלימוד התורה ובעשיית המצוות. גם באכילתו, בשתייתו, בכל הליכותיו ובכל שאר עיסוקיו היום-יומיים, צריך להיות ניכר שהדברים נעשים ברוח הכתוב "בכל דרכיך – דעהו"2 והוראת המשנה "כל מעשיך יהיו לשם שמים3.
למשל, בעוד שנכרי אוכל כדי להשביע את רעבונו ולמלא את תאוות ליבו, יהודי אוכל כדי שיהיה לו די כוח לעבוד את ה'.
ואולם, אדם עלול לחשוב שזו משימה בלתי אפשרית. וטענתו, שבזמני התפילה, לימוד התורה ועיסוק בדברים שבקדושה, הוא יכול לבוא לידי כך שמעשיו יהיו רק כדי למלא את רצון ה', אבל איך יתכן להיות מרוכז במילוי 'הרצון העליון' תמיד, בכל מעשה סתמי?
כל הכוחות נתונים
המענה לכך טמון בציווי האמור, לא להרחיק את משכן ה' מבני ישראל יותר מדי, אלא לוודא שגם יהודי שנמצא רחוק מהמשכן יוכל לגשת אליו ולהתקרב אל הקדוש-ברוך-הוא בכל עת.
הציווי הזה מלמד ומזכיר כי הקדוש-ברוך-הוא נותן לכל אחד ואחד את כל הכוחות הדרושים כדי להיות קרובים אליו תמיד, בכל רגע.
גם בזמנים ובמצבים שבהם אנו חשים רחוקים מהקדוש-ברוך-הוא, לאמיתו של דבר, בכל מצב ובכל עת יש לנו את מלוא היכולת לחזור ולהתקרב אליו ולמלא את רצונו. ומכאן, שגם כאשר אנו עסוקים בדברים גשמיים כאכילה ושתייה, יש ביכולתנו לזכור את הקדוש-ברוך-הוא, לעשות הכל "לשם שמים" וליהנות מקרבת האלוקים.