פתיחה לא לפי הסדר?!
פרשת השבוע פותחת במצוות שמיטה, ככתוב "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם, ושבתה הארץ שבת לה"'.
במבט ראשון נראה, כי הכוונה היא שמיד עם ההגעה של בני ישראל לארץ ישראל – "כי תבואו אל הארץ", תהיה שנת שמיטה – "ושבתה הארץ". אולם, מיד לאחר-מכן מפרטת התורה את סדר הדברים הנכון: "שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה. ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ"1. כלומר, עם כניסת בני ישראל לארץ, מתחילות שש שנים של עבודה בשדה, ורק אחריהן מגיעה השנה השביעית, שנת השמיטה.
נשאלת השאלה: אם שנת השמיטה היא רק שש שנים אחרי הכניסה לארץ, מפני מה פותחת התורה במילים "כי תבואו אל הארץ… ושבתה"?
מטרת הכניסה לארץ – שבת לה'
ההסבר הוא שעם הכניסה לארץ ישראל, עשויה להיות מחשבה שהתכלית לשמה מגיעים לארץ ישראל היא כדי לעבוד את האדמה – לחרוש, לזרוע ולקצור תבואה ופירות. ורק כפרט נוסף, כעניין צדדי, יש מצוה לשבות ממלאכות האדמה הגשמית אחת לשבע שנים, ולהקדיש את השנה השביעית לה', לעיסוקים רוחניים.
על-מנת לשלול את הגישה המוטעית הזו, פותחת התורה את הענין במילים: "כי תבואו אל הארץ… ושבתה הארץ שבת לה'":
על-אף שסדר הדברים בפועל הוא, שש שנות עבודה תחילה ורק אחריהן שנת שמיטה, יש לדעת שהתכלית האמיתית של הכניסה לארץ ישראל היא ה'שבת לה" – לשבות ממלאכה גשמית ומעיסוק באדמה, כדי להקדיש את הזמן לה' בלבד.
מטרת הבריאה – גאולה
בד בבד, התורה רומזת כאן גם למטרה ולתכלית של בריאת העולם:
שש השנים הראשונות, רומזות לששת אלפים השנים של קיום העולם2. בשנים אלו נדרש מאתנו לעבוד את ה' בתורה ובמצוות, ולהחיש את הגאולה.
ואף כאן, במבט ראשון ניתן לחשוב שתכלית הבריאה היא העבודה של בני ישראל בלימוד התורה ובקיום המצוות בזמן הגלות.
לכך מתחילה התורה את הפרשה באמירה שקובעת מלכתחילה, כי בדיוק כמו לגבי מטרת הכניסה לארץ, גם תכלית ירידת הנשמה לעולם הגשמי היא "ושבתה הארץ שבת לה'". כלומר, המטרה והתכלית של עבודת ה' בשנות הגלות, היא להגיע ל'אלף השביעי' – תקופת הגאולה, בה כל העולם יידע ויכיר את הקדוש-ברוך-הוא.