בית-המקדש הפרטי
בפרשת השבוע, אנו קוראים על מִצְוַת 'הקהל'. מצוה על כל עם ישראל, האנשים והנשים והטף, להיקהל בבית-המקדש אחת לשבע שנים, למעמד מיוחד בו יאזינו לקריאת פרשיות מן התורה מפי המלך.
המעמד העוצמתי, בו כל עם ישראל מקשיב לדברי התורה מפי מלך ישראל, פעל רושם עצום והחדיר יראת-שמים בלבבות של העם.
כזכור, הציווי האלוקי על בנין בית-המקדש, נאמר בלשון: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"1. אמרו על-כך הקדמונים2: כי מדיוק הלשון 'בתוכם' ולא 'בתוכו', למרות שמדובר במקדש אחד, יש ללמוד שכל אחד מבני ישראל צריך לבנות 'מקדש', ליצור מקום ראוי להשראת השכינה בתוך ליבו, על-ידי לימוד תורה וקיום המצוות בצורה הראויה.
נשאלת השאלה: מהי המשמעות של מִצְוַת 'הקהל' בבית-המקדש הרוחני שבתוך כל אחד ואחד מישראל?
גם להשפיע וגם לציית
הסבר הדבר:
כאמור, אחד המאפיינים הבולטים של מִצְוַת 'הקהל', הוא הקיבוץ וההתכנסות של כל בני ישראל ללא יוצא מן הכלל – אנשים, נשים וגם ילדים קטנים.
כל אחד משלושת מרכיבי הציבור הללו בדרכו, מסמל משהו ייחודי לו: האנשים מסמלים את ההשפעה והחוזק. אלה שבדרך כלל, נדרשים להיות בעלי היכולת והתוקף להנהיג ולהוות מורי-דרך.
הנשים מסמלות את החינוך הביתי. המציאות היא שהאִשָׁה נמצאת עם הילדים יותר – החל מתשעת חודשי ההכנה ללידה, בהם כל מה שאוכלת משפיעה על העובר, וממשיך לתקופה שאחרי הלידה בה התינוק צמוד לאמו.
הילדים מסמלים את המודרכים והמתחנכים. יכולת ההשפעה שלהם עדיין פחותה, ותפקידם המרכזי הוא להקשיב ולציית לגדולים מהם.
יראת-שמים בכל מצב
שלושת התפקידים הללו, קיימים אצל כל אדם:
יש מצבים שבהם האדם נדרש להשפיע על סביבתו הרחבה, ולהביע את דעתו קבל עם-ועדה. יש מצבים בהם הוא נדרש להשפיע על סביבתו הקרובה יותר, על מידותיו ותכונותיו האישיות ועל הליכותיו. לחילופין, יש מצבים בהם נדרש מהאדם לא להיות משפיע ופעלתן, אלא להקשיב לגדולים ממנו ולסור למרותם.
זוהי מִצְוַת 'הקהל' הרוחנית, שהאדם נדרש לקיים בבית-מקדשו הפרטי – לקבוע בנפשו שבכל מצב, יש לו את היכולת להיכנס לתוך בית-המקדש הפרטי והרוחני בליבו, ולהתמסר לקדוש-ברוך-הוא, לתורתו ולמצוותיו.