מה הצורך בהכרזת הכהן?
אדם שבעור בשרו פרחו נגעים, נדרש להראותם לתלמיד-חכם הבקי בנושא, בכדי לקבוע האם מדובר בנגעי צרעת או בפצעים טבעיים.
אם החכם המומחה החליט שהנגעים הם אכן צרעת, יפנה המצורע אל הכהן ויספר לו את דברי החכם המומחה. בשלב זה הכהן מכריז על האדם כטמא, ורק לאחר הכרזה זו, נחשב המנוגע למצורע טמא.
ונשאלת השאלה: מה הצורך בהכרזת הכהן? מדוע לא די בקביעתו של הרב החכם כדי לטמא את המצורע?
התמיה גדלה לאור העובדה שתפקידו של הכהן הוא לברך את בני ישראל בברכת כוהנים. אם כן, מדוע מוטלת עליו החובה לטמא את המצורע?
סבלו של המצורע
טומאת המצורע נחשבת לטומאה חמורה, הדורשת הליך טהרה ארוך ושונה מתהליך הטהרה של טומאה רגילה.
מי שנטמא בטומאה רגילה, צריך להימנע מלשהות בין אנשים, מחשש שמא ייגע בהם ויגרום להם להיטמא ממנו. ועם זאת, עד השלמת טהרתו, הוא רשאי להיות בחברת אנשים טמאים.
ואילו המצורע נדרש לצאת מחוץ למחנה ולהיות בבידוד מוחלט, ככתוב, "בדד יֵשֵׁב, מחוץ למחנה מושבו"1. ואסור לו להיות אפילו בחברת אנשים טמאים אחרים2. זהו בידוד שכרוך בסבל רב.
לכן התורה אומרת שדווקא הכהן יחליט ויכריז על טומאת המצורע. החכמים יכולים לפסוק האם על-פי דיני התורה נגע צרעת זה תואם לקריטריונים ההלכתיים, אך הם לא תמיד מספיק מודעים ומספיק רגישים לסבל הרב של היהודי הנדרש להיות בבידוד ימים רבים.
הכהן, לעומתם, מְצוּוֶה "לברך את עמו ישראל באהבה"3. כלומר, להעניק ברכות לבני ישראל, ולגרום שיהיה להם שפע טובה וברכה. לכן, הכהן חש את צערו של המצורע, ומודע לסבל הרב הכרוך בבידוד הממושך ללא חברת אנשים כלל. לכן, כאשר הכהן יידרש להכריז על מישהו כ'טמא', הוא לא ימהר לעשות זאת. להיפך, הכהן יחפש דרכים להימנע מההכרזה הזו, ויפציר ברב לבדוק שוב ושוב האם הנגעים הללו אכן נחשבים צרעת. ורק בלית-ברירה, הכהן יכריז 'טמא'.
לב מלא באהבת ישראל
זו הסיבה להוראת התורה שדווקא הכהן הרחמן, יהיה הפוסק האחרון על המצורע ועל טומאתו. וזאת בכדי לעשות כל מאמץ למנוע מהמנוגע עוגמת נפש מיותרת ובידוד קשה.
והמסר ברור: גם אם אנו מבחינים ביהודי שטועה בדרכו, אל לנו לחרוץ את דינו לשלילה. אין זה מתפקידנו ומסמכותנו, ועלינו לזכור כי לעיתים ההבחנה שלנו נובעת מתכונה שלילית שקיימת בנו. נשתדל להידמות לכהן הרחמן, ונמלא את ליבנו באהבת ישראל לכל יהודי.