המאורע המבייש
לאחר תקופת המבול הקשה, נטע נח אילנות והקים כרם ענבים. בבוא העת, סחט אשכולות ענבים והכין יין משובח ומשכר. לאחר שתייה מופרזת, הוא השתכר ונשכב באוהלו ללא בגדים1.
חם, בנו הקטן של נח, ראה את אביו במצבו הלא מכובד, וקרא לשני אחיו לבוא ולחזות במראה אביהם המוטל שיכור בצורה לא צנועה.
אולם, כאשר שם ויפת, האחים הגדולים, שמעו את דברי חם, הם נרתמו מיד לשמור על כבודו של אביהם. הם נטלו סדין, אחזו בו כשפניהם מופנים לאחור, ועטפו את אביהם מבלי לראותו, ככתוב: "וילכו אחורנית ויכסו את ערות אביהם, ופניהם אחורנית וערות אביהם לא ראו".
לשון הפסוק מעוררת תמיהה: לאחר שנאמר במפורש "וילכו אחורנית" "ופניהם אחורנית", ברור שלא ראו את ערות אביהם. למה הכתוב מוצא לנכון לציין בפירוש את מה שנראה כמיותר?
המראה המשקפת
הבעל-שם-טוב אומר2 כי כאשר יהודי רואה משהו לא רצוי אצל מישהו, הרי זה סימן לכך שמשהו מאותו דבר לא טוב, קיים בנפשו של הרואה. ועל כן מוטל עליו להתאמץ לתקן ולבטל את המידה או התכונה המגונה.
אילו הדבר הלא רצוי, לא היה קיים כלל בנפשו של היהודי הרואה, אומר הבעל-שם-טוב, לא היו מראים לו מהשמים את הרע אצל זולתו. ועצם העובדה שמהשמים זימנו אותו לחזות במידה שלילית אצל יהודי אחר, מוכיחה שעליו לפשפש במעשיו, למצוא את הטעון שיפור אצלו ולתקן זאת.
ונשאלת השאלה: מאין הוודאות שראיית הרע אצל החבר, אכן משקפת את הרע שקיים באדם הרואה? למה לא יתכן שמהשמים זימנו אותו לראות את חברו בקלקלתו כדי להוכיח אותו ולהעמידו על טעותו?
ההסבר לכך הוא, שאם המטרה בראיית הרע הייתה בשביל שיוכיח את חברו, לא היו מראים לו מהשמים את הרע של חברו אלא היו מראים לו רק את הדרוש תיקון, ללא השתקפות מלאה של המידה הרעה והמגונה בזולת. ואם יהודי רואה דבר רע ושלילי בסביבתו, זה בהחלט משקף את המהות הפנימית שלו עצמו.
לראות את הטוב
הנחה זו שופכת אור על הכפילות בפסוק:
התורה מתכוונת להדגיש, כי לא זו בלבד ששם ויפת, בניו של נח, כיסו את אביהם כשהם נוהגים בצניעות גדולה ובהליכה אחורנית, הם אף לא ראו את הרע שבמאורע שאירע, כי-אם רק את הדרוש תיקון. לכן התורה כופלת ואומרת "וערות אביהם לא ראו".
עלינו ללמוד מכך, לראות תמיד רק את הטוב שבזולת. ואם נגלה חלילה משהו שלילי במישהו, נשים דגש רק על הדרוש תיקון, מבלי להסב את תשומת ליבנו לרע שבדבר.