מדוע 'קברי צדיקים' לא מטמאים?
פרשתנו עוסקת בדיני טהרתו של הנטמא בטומאת מת – אדם שנגע במת, נשא אותו או היה אתו תחת קורת גג אחת. וכדי לטהרו יש להזות עליו מים המעורבים עם אפר של פרה אדומה, שנשרפה כהלכתה1.
גם המבקר בבתי-עלמין ושוהה בסמיכות לקבר, נטמא בטומאה זו, ועליו לעבור את הליך הטהרה.
לפי התורה, לכהנים אסור להיטמא בשום אופן, איסור הנובע מחובתם לשרת בבית-המקדש בטהרה.
ובדין זה יש חידוש גדול: 'קברי צדיקים' אינם מטמאים, וגם כהנים רשאים להשתטח על 'קברי צדיקים', ולבקש מהם לעורר רחמים ולהמליץ טוב בעדנו2.
מהי הסיבה לכך? מדוע 'קברי צדיקים' אכן אינם מטמאים?
חיבור ושילוב מופלא
להבהרת הדברים, יש לעמוד על מהותו של הצדיק, לפי פנימיות התורה:
האלוקים עשה את האדם, שילוב של 'גוף' ו'נשמה'. מקור הגוף הוא עפר מן האדמה, וגם כשהוא חי, הגוף גס וחומרי – ומהותו היא גשמית.
הנשמה, לעומתו, מקורה באלוקות, והיא מהות רוחנית שכולה זכות וטוהר. חיבור ושילוב הנשמה והגוף, הוא מעשה אלוקים שאין דומה לו בבריאה – חיבור של גשמיות ורוחניות, למציאות אחת ומאוחדת.
כל עוד הנשמה נמצאת בגוף, היא משפיעה עליו ומעדנת את חומריותו. ואילו, כאשר הנשמה נפרדת מהגוף, הגוף הגשמי חוזר למצבו הראשון כעפר מן האדמה, ומציאותו החומרית היא מקור לטומאה.
השפעת הנשמה לנצח
שונים ונבדלים הם חיי הצדיק. בעודו חי בעולם הזה, הצדיק עובד את ה' תוך שיעבוד מוחלט של גופו הגשמי לנשמתו הרוחנית. מעשיו מכוונים לרצון האלוקי, ותשוקתו היא רק לממש את הרצון העליון3.
במילים אחרות, אצל אדם רגיל, הנשמה לא מחוללת בגוף שינוי מהותי, ולכן בצאת הנשמה מהגוף, הגוף נשאר מהות חומרית. ואילו אצל הצדיק, פעולת הנשמה על הגוף היא כל-כך עמוקה וכל-כך משמעותית, שגם בצאת נשמתו מהגוף, הגוף נשאר מעודן ומזוכך.
זו הסיבה לכך ש'קברי צדיקים' לא מטמאים, וההשתטחות על קברי צדיקים מותרת גם לכהנים. שכן גם לאחר שנשמת הצדיק עלתה השמיימה, גופו נותר תחת השפעתה הטהורה של הנשמה.