שש-מאות אלף ספרי תורה?!
בפרשתנו, מוסר משה רבינו לבני ישראל את דברי ה' אליו לפני פטירתו. כחלק מנאומו הארוך, משה רבינו מודיע כי הוא עתיד לומר שירה המכילה נבואות על הקורות את העם בעתיד ועל קץ הגלות, היא 'שירת האזינו' 1.
לפני שמשה פותח בשירה, הוא מכריז: "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולַמְּדָהּ את בני ישראל".
אומרים על כך חכמי ישראל2, כי בפסוק זה משה רבינו מלמד על מצוה חדשה – שכל יהודי יכתוב לעצמו ספר-תורה.
נשאלת השאלה: בכתוב נאמר "ועתה כתבו לכם". כלומר, הציווי הוא שכל אחד מישראל יתחיל מיד בכתיבת ספר-תורה משלו. ולא ברור כיצד הדבר בר-ביצוע? הרי כתיבת ספר-תורה דורשת חומרי גלם כיריעות קלף וכדומה – וכיצד יתכן שכל בני ישראל המונים כשש-מאות אלף איש, יתחילו מיד בכתיבת ספרי-תורה?
רכוש ציבורי ופרטי
הסבר הדבר, טמון בדבריהם של חכמי ישראל, שבאותו היום כתב משה רבינו 13 ספרי-תורה – אחד הניח בארון הברית, ואת השאר נתן לכל שבט בישראל3.
הדבר היה כדי להקנות לכל אחד משבטי ישראל ספר-תורה שיהפוך להיות רכושו של השבט. כך יש לכל אחד מבני השבט, חלק בספר-התורה השבטי, וכל אחד ואחד מבני השבט מקיים את המִצְוָה לכתוב ספר-תורה.
כלומר, כל אחד משבטי ישראל עשה את משה רבינו כשליח-אישי שלו לכתוב ספר-תורה עבור בני השבט. ובכל עת שאחד מבני השבט עשה שימוש מסוים או עיין לדקות אחדות בספר-התורה – נהפך הספר-תורה לרכושו הפרטי, והוא קיים בכך את המִצְוָה במילואה.
קניינו של העולה לתורה
דבר זה נובע מהתוקף ההלכתי שיש לספר-תורה ציבורי:
כאשר ציבור או קהילה רוכשים לעצמם ספר-תורה ומכניסים אותו לבית-הכנסת לשימוש קבוע, הרי בכל פעם שמישהו, אחד מבני הקהילה או מחוצה לה, עולה לתורה ומברך את ברכותיה כהלכה, ספר-התורה נחשב לרכושו והוא מקיים באותה עת את המִצְוָה.
לפי זה, בני ישראל אכן לא כתבו באותה עת מאות אלפי ספרי-תורה, אלא כל אחד משנים-עשר השבטים קיים את המִצְוָה החדשה באמצעות ספר-התורה שניתן לו.