הדלקת המנורה מאש המזבח
התורה מְצַוָה שהאש שעל-גבי המזבח החיצוני – עליו מקריבים את הקורבנות – תבער תמיד, בכל עת ובכל זמן: "אש תמיד תוקד על המזבח, לא תכבה".
ורש"י מפרש: "אש שנאמר בה תמיד, הוא שמדליקין בה את הנרות, שנאמר בה "להעלות נר תמיד", אף היא מעל המזבח החיצון תוקד". כלומר, את נרות מנורת המקדש, שגם הם דולקים תמיד, יש להדליק מהאש שבוערת תמיד במזבח החיצון.
ונשאלת השאלה: מה הקשר, לפי פנימיות הדברים, בין המזבח והמנורה, שבגללו הדלקת המנורה היא דווקא מאש התמיד שעל-גבי המזבח?
עבודה פנימית והשפעה חיצונית
כלי המקדש נחלקים לשני סוגים, הרומזים לשני אופנים בעבודת ה':
יש כלים פנימיים. הם כלים שמקומם בתוך היכל המקדש. כאלה הם המנורה, המזבח הפנימי שהוא מזבח הקטורת, שולחן לחם הפנים ועוד.
ויש כלים חיצוניים. הם הכלים שמקומם בעזרה שמחוץ להיכל המקדש, כגון המזבח החיצון, עליו הוקרבו הקורבנות; הכיור ועוד.
הכלים הפנימיים רומזים לעבודה פנימית של היהודי עם עצמו – עמל ויגיעה בלימוד התורה וקיום המצוות כדי להתחבר עם הקדוש-ברוך-הוא. לעומתם, הכלים החיצוניים רומזים לעבודת ה' באמצעות השפעה חיצונית על הזולת וקירוב יהודים ליהדות.
אש ואור מסמלים את לימוד התורה, עליה נאמר1 "ותורה אור". לכן, 'אש התמיד' של המנורה הפנימית רומזת לאש התורה של היהודי הנמצא בתוך תחום הקדושה ועסוק בעבודה פנימית עם עצמו2.
ואילו 'אש התמיד' של המזבח החיצון מסמלת את האור שמדליקים אצל יהודים שנמצאים מחוץ לתחום הקדושה כשמקרבים אותם.
הזולת – ראשון
הציווי להצית את אש המנורה הפנימית מ'אש התמיד' של המזבח החיצוני, מלמד הוראה נפלאה:
יהודי עשוי לחשוב כי אם הוא לומד תורה באופן עקבי ורציף, בוערת בו כבר 'אש התמיד' הפנימית של המנורה. ואם יש לו כבר אש פנימית, הוא אומר לעצמו, אין לו צורך לעסוק בקירוב וסיוע ליהודים שנמצאים בחוץ.
אומרת התורה: להיפך. את אש המנורה הפנימית מדליקים דווקא מאש התמיד הנמצאת במזבח שבחוץ. אש ואור התורה של היהודי הנמצא בתחום הקדושה, תבער רק בעזרת האש של היהודי שנמצא בחוץ.
לכן, כדי להצליח בלימוד התורה באופן הראוי והרצוי, יש צורך לעסוק בקירוב יהודים נוספים הנמצאים עדיין מחוץ לתחום הקדושה, ללמד אותם ולסייע להם כך שגם אצלם תבער 'אש תמיד' נצחית של תורה. רק כך יוכל גם הוא עצמו לבעור באש התורה בעבודתו הפנימית.