למה המן היה עינוי?
בפרשת השבוע, מפרט משה רבינו את השכר הרב הצפוי למי שיקפיד על קיום מצוות ה'. שכר שיכלול – שלום, בריאות, כלכלה טובה, שליטה על האומות, ניצחון במלחמות ועוד.
לאחר-מכן, מזכיר משה לבני ישראל שקיום המצוות יכול להתפרש גם כפעולה חוזרת על כל הניסים שעשה להם הקדוש-ברוך-הוא במהלך שהותם במדבר. בהקשר זה, מוזכר גם הנס הגדול של המן – לחם שירד מן השמים – במשך כל שנות הליכתם במדבר, ומשה רבינו אומר: "ויענך וירעיבך, ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך".
חכמי ישראל אומרים, שכל יהודי היה יכול לחוש ב'מן' את כל סוגי הטעמים האפשריים – לפי רצונו. פרט לכך, האכילה ותהליך העיכול של ה'מן' היו מושלמים – ללא פסולת.
ונשאלת השאלה: מאחר שה'מן' התברך במעלות נפלאות כל-כך, מדוע משה רבינו אומר "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן", כיצד ייתכן שמזון מופלא שכזה גרם לעינוי ורעב?
מזון לא מוגדר
ההסבר הוא, שכל דבר בעולם נברא עם מגבלותיו והגדרות מיוחדות לו, והן המאפשרות לאדם להכיל את הדבר וליהנות ממנו. למשל, כאשר אדם מבין רעיון שכלי מסוים, ברור שהבנתו התאפשרה בזכות ההגדרות הברורות של אותה חכמה. אילו היה זה רעיון מופשט ולא מוגדר, האדם המוגבל לא היה מסוגל להכיל אותו.
כך גם גבי טעמי מאכלים שונים – האדם חש עונג באכילה, בעקבות הטעם המוגדר והברור של המאכל הערב לחיך, וכתוצאה מכך הוא גם מגיע לידי שובע.
זו הסיבה הטבעית לכך שה'מן' גרם לבני ישראל רעב ועינוי מסוים. דווקא משום שהיה רב-גווני וטעמו היה בלתי מוגדר, האדם המוגבל לא היה מסוגל להגדיר את הנאתו מהמזון הזה ולא חש שובע.
לימוד שגורם ענווה
על-פי פנימיות התורה, ניתן להקביל בין ה'לחם מן השמים' וה'לחם מן הארץ', הקבלה בין השכל האלוקי – תורת ה', והשכל האנושי – חכמת הנבראים.
כאשר אדם לומד את חוכמת החשבון, ההנדסה וכד', שהן שכל ברור ומוגדר, העיסוק מותיר את האדם 'שבע' מההספק ומההבנה המלאה – בדוגמת האוכל 'לחם מן הארץ'.
ואילו חכמת התורה האלוקית, איננה שכל בלבד. מי שלומד תורה, קולט מוסר וערכים ומתקן את מידותיו. והוא גם זוכה לשפע גשמי שמובטח לו מלמעלה. בנוסף לכך, הוא לעולם לא יחוש שסיים את לימודו, שהרי הוא יודע וחש שחכמת התורה היא אין-סופית. לכן, תורת ה' מקבילה ל'לחם מן השמים' שטעמו לא מוגדר ובלתי מוגבל.
באופן טבעי, לימוד חכמה אנושית, גורמת לאדם גאווה וחיזוק הישות העצמית שבו. לעומת זאת, העיסוק בתורת ה' גורם ללומד להבין עד כמה הוא עדיין רחוק מלהגיע לתכלית חכמת הבורא, הבנה שמעדנת את מציאותו וגורמת לו להיות עניו ושפל ברך.