ממה חששו המואבים?
פרשתנו פותחת במילים: "וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר, אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָֹה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי"1. לכאורה ההמשך המתבקש היה תגובתו של בלק למה שראה ושמע, כגון "ויגר בלק". למרבה הפלא, הפסוק הבא ממשיך: "וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא, וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". ונשאלת השאלה: מדוע הפסוק עובר מבלק למואב?
גם המשך הפסוקים תמוה. התורה ממשיכה: "וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן, עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה"2. ונשאלת השאלה: מדוע חוששים אנשי מואב לְמה שעלול לקרות סביבותיהם, ואינם חוששים לעצמם?
כמו כן, נראה שסיום הפסוק לא שייך לסדר הדברים: "וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא". לכאורה, את המידע הזה היה צריך לספק מיד בפסוק הראשון, כדי שנדע כבר בתחילת העניין במי מדובר, ולא כאן בסוף הדברים!?
קסמים במקום הגנה
היינו מצפים שבלק יצא להילחם בישראל בחרב כדי להגן על עמו ועל ארצו. אמנם בלק ידע מה עלה בגורלם של סיחון ועוג שכניו, ועם זאת - ממלך של עם מתבקש לנהוג בגבורה. למעשה, במקום להגן על עמו, הולך בלק אחרי קסמים וכישופים, בניסיון למצוא תרופת-פלא כדי לפגוע בעם הבלתי מנוצח שעלה ממצרים.
מלך ללא עם
הסיבה להתנהגות של בלק, מובנת מפשט הפסוקים - "וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא, וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". כשהעם המואבי ראה "את אשר עשה ישראל לאמורי", נכנס מורך בלבבם, ולא היו מסוגלים בשום פנים ואופן לצאת למלחמה נגד עַם ישראל. פחדם היה גדול עד כדי כך, שאמרו לשכניהם המדיינים: "עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ". כלומר, לא רק אנחנו בצרות אלא גם אתם, כי אם בני ישראל יבואו להילחם בנו, על הדרך הם ילחכו גם אתכם.
והפסוק מסיים: "וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא". מאחר שבלק מלַך על המואבים אחוזי הפחד ולא על עַם אחר, לא היה לו עם מי לצאת למלחמה, ולכן הוא פנה לבלעם.
יהי רצון, שנזכה לימים בהם לא יהיה לאויבינו אומץ לעמוד בפנינו.