'מילה' של רגש חיובי?!
בפרשת השבוע, מתוארת הגאולה העתידה, והקדוש-ברוך-הוא מתאר כיצד באותו הזמן הוא יקבץ את כל נדחי ישראל, וירכז אותם יחד בארץ ישראל.
בהמשך, מוסיף משה רבינו ומגלה דברים שיתרחשו בעידן הגאולה, ואומר: "ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך – לאהבה את ה' אלוקיך בכל לבבך". כלומר, עם סיום הגלות המרה, יצור הקדוש-ברוך-הוא בלב כל יהודי רגשות הומים של אהבת ה'.
נשאלת השאלה: לכאורה, מתייחס השימוש במילה 'ומל' רק להסרת דבר שלילי, כמו מילת הערלה. כך גם כשמדובר על מילת הלב, כלשון הכתוב בפרשת 'עקב' לגבי עקירת המידות הרעות "ומלתם את ערלת לבבכם"1. אם כן, מדוע כאן כשמדובר על נטיעת אהבת ה' בלבבות עם ישראל, ולא על הסרת משהו שלילי, נאמר – 'ומל ה' אלוקיך את לבבך'?
קשר בלתי נשלט
הסבר הדבר, יובן על פי האמור בפסוקים אחדים קודם לכן:
בתחילת הפרשה אומר הקדוש-ברוך-הוא לבני ישראל, שאם ישובו אל ה' בתשובה עם כל הלב, הקדוש-ברוך-הוא יביא את הגלות המרה לקיצה, ויממש את ייעודי הגאולה. ולשון הפסוק בהקשר זה הוא2: "ושבת עד ה' אלוקיך.. בכל לבבך".
אם-כן, ברור שייעודי הגאולה האמורים לאחר מכן, מגיעים כתוצאה מכך שבני ישראל כבר חזרו בתשובה עם כל הלב, הזדככו, עקרו כל מידה רעה, והתקרבו אל הקדוש-ברוך-הוא.
ואולם, כלל הוא 3: "העין רואה – והלב חומד". כאשר העין רואה דבר-תאווה או כל דבר שמגרה אותה להביט בו, ראיית העין מביאה לחמדת הלב, ומתעורר רגש של תשוקה לדבר.
הקשר בין ראיית העין לחמדת הלב, הוא כמעט בלתי נשלט, ולכן אוסרת התורה להביט על דברים שעלולים לעורר תאווה למעשים שליליים.
לכן, גם יהודי שעמל לזכך את עצמו ו'מל' את עורלת ליבו ואת מידותיו השליליות – לרוב, איננו מסוגל לנתק את הקשר בין ראיית העין לחמדת הלב, ואם יראה דבר-תאווה יצטרך להתאמץ מאד כדי למנוע מהלב להתעורר בתשוקה לדבר, ולמנוע ביטוי מעשי של התאווה.
הייעוד: מילת הלב
אך לגבי עידן הגאולה, הקדוש-ברוך-הוא יבצע 'מילה' וכריתה של הקשר הבלתי נשלט שבין העין ללב. כך הלב לא יימשך אחרי מה שהעיניים רואות, ומשיכת הלב תהיה אך ורק לענייני אלוקות טהורים.
לכן הייעוד הזה מוגדר 'מילת הלב' ולא 'מילת עורלת הלב'. שכן, את ה'מילה' של עורלת הלב, האדם יכול לפעול בעצמו, אם כי במאמץ ובעמל, גם עתה, בזמן הגלות. ואילו את מילת הלב עצמה וניתוק הקשר בין העין והלב, יכול לעשות רק הבורא – והדבר יתממש בגאולה העתידה.