אפשר לשלב בין הגישות?
פרשת 'מטות' פותחת בנושא הנדרים. אדם המעוניין להתעלות ולהזדכך ולהגיע לרמה רוחנית גבוהה יותר, יכול לעשות זאת בעזרת התנזרות מדברים גשמיים, המותרים מבחינה הלכתית, כדי להימנע מהתגשמות יתרה.
ההחלטה על ההתנזרות מדבר מסוים, מקבלת תוקף באמצעות קבלת ההחלטה ב'נדר' – אמירה שאחריה הדבר הופך לגבי הנודר לאיסור.
ואם הנודר מתחרט על נדרו ורוצה להתירו, עליו לעשות זאת בהליך מיוחד הנקרא 'התרת נדרים'.
חכמים הפליגו במעלת הנדרים, ואמרו1: "נדרים – סייג לפרישות". כלומר, הנדרים מסייעים ליהודי לפרוש מהחומריות של העולם הזה ולהתקדש. ברוח זו של עידוד לפרישות מהנאות ותאוות העולם, אומרים חז"ל גם2: "קדש עצמך במותר לך" – להתקדש ולהתרחק גם מדברים מותרים, תוך הסתפקות בהכרחי בלבד.
מצד שני, ב'תלמוד ירושלמי' אומרים חכמי ארץ ישראל3: "דייך במה שאסרה תורה". ואלה דברים שלא מעודדים את האדם לאסור על עצמו דברים שלא נאסרו בתורה.
נשאלת השאלה: האם זו מחלוקת בין חכמי ישראל המעודדים נדרים ופרישות לאלה שאינם מעודדים או אולי ניתן לתווך בין הדברים?
התכלית – קידוש הגשמיות
התשובה היא, שהיחס לנדרים תלוי במצבו הרוחני של כל אדם:
אם מעמדו ומצבו הרוחני ראוי ומעולה, אליו פונים חכמי ארץ ישראל ואומרים שלא ינדור ויאסור על עצמו דברים שלא נאסרו בתורה. שכן, תכלית בריאת האדם כנשמה בגוף בעולם הזה, היא לבוא במגע עם גשמיות העולם ולקדש אותה.
ואילו מי שמצבו הרוחני ירוד, והוא שקוע בתאוות העולם ובדברים חומריים שמונעים ממנו להתעלות ולהתקדש – ראוי לו שינדור נדרים כדי לעדן את עצמו ולרומם את מצבו.
גזירות וסייגים בימי הגלות
זהו גם ההסבר לכך שלאורך שנות הגלות, חכמים גזרו גזירות רבות, וקבעו סייגים ואיסורים נוספים על האסור מן התורה. בעקבות חורבן בית המקדש, חלה ירידה במצבו הרוחני של עם ישראל, וחכמי ישראל חששו שעם השנים עשוי להיות רפיון בשמירת התורה, והמצב הרוחני ילך וידרדר, חלילה.
לכן הוסיפו חכמים גזירות ואיסורים, כדי לסייע לבני ישראל להתעלות, להתרומם ולהתעדן – למרות הקשיים שעומדים מנגד.