למה דווקא יוסף?
לקראת סיום פרשת השבוע, מספרת התורה על רגעיו האחרונים של יוסף הצדיק. בעודו שוכב על מיטתו, מגלה יוסף לאחיו שמצפה לבני ישראל גלות איומה בארץ הטמאה. ואולם מובטח להם שהקדוש-ברוך-הוא עתיד לגאול אותם ולהוציא אותם, בבוא העת, מן המיצר אל המרחב. יוסף מוסיף ומבקש מאחיו, שכאשר בני ישראל יזכו לצאת מגלות מצרים, הם יקחו אתם את ארונו, ויביאו אותו לקבורה בארץ ישראל.
יש לשים לב לעובדה, שמבין כל אבות האומה ושבטי ישראל, דווקא יוסף היה זה שהודיע לבני ישראל על הגלות במצרים, ועל כך שהיא עתידה להסתיים ביציאה וגאולה.
ויש מקום לשאול: למה באמת יוסף הוא המודיע על הגלות והמבשר על הגאולה, האם לא היה מן הראוי שיעקב אבינו – אבי שבטי ישראל – יספר לבני ישראל על גאולתם הצפויה משעבוד מצרים?!
החג של יוסף
הסבר הדבר, נעוץ באמרה מפורסמת המובאת בספר הזוהר:
כתוב בזוהר, ששלושת אבות האומה מקבילים לשלושת הרגלים. אברהם אבינו מסמל את חג הפסח, שכן נזכר בתורה שאברהם חגג חג זה1, יצחק אבינו מסמל את חג השבועות – לפי המקובל שהתקיעה בשופר בעת מתן תורה, הייתה בקרן של האיל שנשחט בשעת עקידת יצחק2. ואילו יעקב מסמל את חג הסוכות – ככתוב בתורה במפורש שיעקב בנה סוכות3.
בנוסף, כתוב בזוהר שיוסף הצדיק מקביל לחג שמיני-עצרת, החל בהמשך ובסיום שבעת ימי חג הסוכות – בהתאם לעובדה שיוסף מסמל את ההמשכיות של יעקב.
למעשה, ההקבלה בין יוסף לשמיני-עצרת, לא נגמרת בכך ששניהם באים בהמשך לאותו עניין, אלא שבין השניים קיימת שייכות מהותית.
מקור הכוח לשרוד
בחג שמיני-עצרת, קיימים שני דברים מנוגדים:
מחד, הוא נחשב "רגל בפני עצמו" וחג ייחודי ללא קשר לקודמו, חג הסוכות. מאידך, שמו "שמיני" – מעיד שהוא מגיע כהמשך ועם קשר ישיר לשבעת ימי חג הסוכות שקדמו לו.
ההסבר לכך הוא, שהמספר 'שמונה' מסמל את הכוח הבלתי מוגבל של הקדוש-ברוך-הוא. כלומר, בשונה מהמספר 'שבע' המסמל את טבע העולם – שנברא בשבעה ימים, המספר 'שמונה' מסמל את הכוח העל-טבעי שמצד אחד קשור לעולם, אך מצד שני לא מתחשב בהגבלות העולם.
דבר זה בדיוק בא לידי ביטוי אצל יוסף הצדיק. מצד אחד, יוסף היה ה'משנה למלך מצרים' וחי בתוך המולת העם המצרי. מצד שני, זה לא הפריע לו לעבוד את ה' בצורה הנעלית ביותר, מבלי להתחשב כלל בכל הסובבים אותו.
לכן דווקא יוסף בישר לעם ישראל על הירידה לגלות מצרים ועל הגאולה ממנה. שכן רק יוסף היה יכול לתת לבני ישראל את הכוח לרדת לגלות מצרים ולהצליח לשרוד בה, מבלי להתחשב בסביבה ומבלי לשקוע בטומאתה – ובסופו של דבר לצאת ממצרים.