דרשה
לשבת

אותות ואמונה

משה נמלט ממצרים למדין, מאימת פרעה המבקש להורגו בגלל שהרג איש מצרי. בבואו לבאר מים, הוא נחשף לרועים המגרשים את בנות יתרו. משה לחַם ברועים, וסייע לבנות יתרו להשקות את צאנן. כאשר הבנות סיפרו על כך לאביהן, הוא התרשם עמוקות, וביקש לראות את האיש. בפגישה, יתרו מודה למשה על הסיוע, ובהמשך נותן לו את ציפורה בתו לאישה, ומשה הופך להיות רועה המִקנה של חותנו.

בהמשך, מסופר על ההתגלות האלוקית למשה למרגלות הר סיני, בה הוטלה עליו השליחות להוציא את בני ישראל ממצרים.

במענה לשאלת משה, מה יקרה אם בני ישראל לא יאמינו לשליחותו¹, ה' מוסר לו שלושה אותות שיגרמו לבני ישראל להאמין בדבריו. ואכן, משה ואהרן מסרו את דבר השליחות האלוקית, והעם האמין.

מצרים או ים-סוף?

מפרשי המקרא² עוסקים בשאלה, מה באמת גרם לעם להאמין באמיתות ההתגלות, והרגע הגדול הזה מקבל משמעות מיוחדת לאור מאורע שמתרחש מאוחר יותר. אחרי קריעת ים-סוף, רגע לפני שמשה ובני ישראל שרו את שירת הים, התורה מתארת כי באותה שעה - "ויאמינו בה' ובמשה עבדו"³.

אם כן, נשאלת השאלה: מתי האמינו בני ישראל שמשה נשלח בשליחות הקדוש-ברוך-הוא - בפרשתנו עם תחילת השליחות, או רק לאחר קריעת ים-סוף לגזרים?

לעורר את האמונה

מוסבר על כך בתורת החסידות, כי ביחס לאמונה, כמו בקשר של בני אדם למושגים רוחניים בכלל, קיימים שני סוגים של חיבור והתעצמות. הראשון הוא אמונה בבחינת 'מקיף'. כידוע⁴, האמונה קיימת בתוך כל אחד מבני ישראל, אלא שהיא איננה מורגשת כל העת, ויש צורך לעורר אותה באמצעות הבנה שכלית ותחושה רגשית. וכאשר היא הופכת מכוח נעלם לדבר מושג ומורגש בגלוי, היא כבר לא בצורה של 'מקיף', אלא פנימית, כאופיו של דבר מובן ומורגש.

זהו ההבדל בין האמונה שבפרשתנו, לזו שלאחר קריעת ים-סוף. בפרשת "שמות" מדובר על השליחות שה' שלח את משה אל בני ישראל כדי לעורר בהם את נקודת האמונה שהייתה חבויה עמוק בנפשם. אך בשלב זה, האמונה הייתה כללית ו'מקיפה', והם עדיין לא הזדהו אִתָּהּ לחלוטין. ואילו בקריעת ים-סוף, כאשר בני ישראל זכו לראות אלוקות במוחש, האמונה הפכה לידיעה, חלק בלתי נפרד מהתודעה וההוויה שלהם.

1. שמות, פרק ד', פסוק א'. ↩

2. אבן עזרא, רמב"ן, ועוד. ↩

3. שמות, פרק י"ד, פסוק ט"ו. ↩

4. תניא, ליקוטי אמרים, פרק י"ח. ↩