מלאכה שנעשית מעצמה
לאחר שמשה רבינו ירד מן ההר, הוא אסף את בני ישראל ומסר להם את הציוויים על שמירת השבת ובניית המשכן. בין הדברים אודות שמירת השבת, משה מתייחס גם לימי החול ואומר, "ששת ימים תיעשה מלאכה"1.
המשמעות של המילה "תיעשה", כשהאות תי"ו מנוקדת ב'צֵירֶה', היא שהמלאכה נעשית מעצמה. ואילו כשהמילה "תעשה" נאמרת בכוונה לצוות על אדם לבצע פעולה, האות תי"ו מנוקדת בפַּתָּח. אם כן, מובן שבפסוק זה טמון מסר חשוב לגבי צורת העיסוק במלאכה בימי החול. והמסר הוא שהדבר צריך להיעשות כאילו מעצמו.
כלי לברכת ה'
ביאור הדברים:
על הדרך הנכונה בה אמור יהודי לעסוק בפרנסתו, אומרים חז"ל2: "מאמין בחי העולמים וזורע". כלומר, כשיהודי זורע את שדהו, הוא עושה זאת מתוך אמונה שלימה שהקדוש-ברוך-הוא, החי וקיים לעולם, הוא זה שמספק לו את פרנסתו ודואג לכל צרכיו. הוא זורע ועושה את המוטל עליו, לא משום שהוא סבור שבכך תלויה פרנסתו, אלא רק ככלי שבו תשרה ברכת ה'.
כאשר יהודי עוסק לפרנסתו בצורה כזו, הוא אינו משקיע את ראשו בתחבולות שונות ובטרדות העסק, אלא עושה את המאמץ הבסיסי הנדרש. שכן, מפני שבורא העולם הוא המעניק את הפרנסה, ועבודת האדם היא רק כלי, התחבולות לא יסייעו בידו – וטרחה יתירה לא תועיל.
כך מתפרש גם הכתוב "יגיע כפיך כי תאכל"3. פרנסתו של האדם צריכה להיות באמצעות מאמץ ויגיעה, אך זו צריכה להיות יגיעת הכפיים בלבד. כלומר, עבודה באמצעות הידיים בלבד, בלי להשקיע את הראש ואת המחשבות בטרדות הפרנסה, ולהשאיר אותם פנויים ללימוד התורה.
אין כוח זולת הבורא
אם יהודי אינו מתנהג כך, אלא שקוע כל כולו בניהול העסק, הרי זו מעין התנערות מבורא העולם – חלילה. הנהגה כזו מבטאת חוסר ביטחון בבורא, ורצון של האדם לסמוך רק על עצמו. וחוסר ביטחון מספיק בבורא העולם, הוא מעין עבודה-זרה חלילה, שכן יש כאן הסתמכות על כוח נוסף זולת הבורא.
לפיכך, הוראה זו שיש לסמוך רק על הבורא ולא להשקיע את הראש בפרנסה, נאמרה ברדת משה מן ההר. באותה שעה הקדוש-ברוך-הוא סלח ומחל לבני ישראל על חטא העגל, בו נכשלו בעבודה-זרה. לכן משה מזכיר להם כעת כי האמונה והביטחון בבורא העולם צריכים לקבל ביטוי בכל פרט בחיים.