"חוקה חקקתי"
פרשת השבוע פותחת במצוות פרה אדומה, ככתוב "זאת חוקת התורה… ויקחו אליך פרה אדומה תמימה".
תכליתה של מצוה זו, היא לטהר את מי שנטמא בטומאת מת. כלומר, הנוגע במת, נושא את המת או אפילו שהה עם המת תחת קורת גג אחת, נטמא בטומאת מת, שכדי להיטהר ממנה נדרש תהליך ארוך. כחלק מהתהליך, יש להזות על הטמא 'מי חטאת' – מים שמעורב בהם אפר של פרה אדומה שנשרפה.
הגדרת התורה את פרה אדומה כ'זאת חוקת התורה', מכלילה מצוה זו בסוג ה'חוקים' – מצוות שאינן מובנות בהיגיון האנושי, וקיומן הוא מתוך קבלת עול מלכות-שמים, והכנעה והתבטלות לרצון האלוקי1.
אכן, מצוה זו נושאת בתוכה פרטים רבים שאין להם הסבר שכלי-הגיוני. למשל, מה היא הסיבה שמים המעורבים באפר, יטהרו את הטמא? מדוע הפרה צריכה להיות אדומה לחלוטין? מפני מה אסור להשתמש בפרה שנשאה על גופה עול אפילו פעם אחת? ועוד.
כאן נעמוד על פרט נוסף, שגם הוא בלתי מובן בשכלנו, ונלמד ממנו הוראה בעבודת ה'.
נתון תמוה ביותר
כדי לטהר באפר פרה אדומה את הטמא, צריך לעשות שורה של פעולות, כמו שחיטת הפרה, שריפתה, איסוף האפר ועוד.
ובהקשר זה, ההלכה קובעת כי בעוד שפרה אדומה מטהרת את הטמאים, היא מטמאת את הטהורים שעסקו בה!
וגם זה דבר בלתי הגיוני בעליל: כיצד יתכן שמצד אחד פרה אדומה מטהרת, ומצד שני היא מטמאת?!
אפילו להיטמא!
הדברים מובנים לפי המוסבר בתורת החסידות, שתורת ה' מזרימה חיוּת לנפש האלוקית2. לכן, מי שמנותק לחלוטין מתורה ומצוות, נפשו חסרת חיוּת.
ויהודי שכן עוסק בתורה, עשוי לחשוב שעליו להקדיש את זמנו ומרצו להתעלות עוד ועוד, ולא לעסוק בקירוב יהודים הנמצאים לעת-עתה במקומות טמאים ושפלים.
באה מצוות פרה אדומה ומלמדת, שגם אם מדובר ביהודי חסר חיים לגמרי, חובה להתמסר אליו, לקרבו ולטהר אותו, גם אם לשם כך יש צורך להיטמא.
כמובן, אין הכוונה שמותר לחטוא בשביל לקרב יהודי, אלא שגם אם נראה שהעיסוק בקירוב יפגום בשלימות האישית, זכות וחובה לעשות זאת. בדיוק כשם שהשוחט והשורף את הפרה האדומה, נטמא כדי ליצור אפר פרה שנועד לטהר יהודי נוסף מטומאה חמורה.