לספור ימים?!
בפרשת השבוע מופיע הציווי על ספירת העומר. המצווה לספור את ארבעים ותשעה הימים שמיום הקרבת העומר (בט"ז בניסן, למחרת היום הראשון של חג הפסח1) עד חג השבועות.
ונשאלת השאלה: הרי הזמן נע, והימים חולפים ועוברים מעצמם מבלי שתהיה לנו השפעה או מעורבות כלשהי בדבר. אם כן, איזו משמעות יש לכך שאנו סופרים את הימים?
אלא שבמצווה זו יש כוונה מוסרית עמוקה, אותה רוצה התורה להנחיל לנו – בני ישראל.
בריאת הזמן
הקדוש-ברוך-הוא ברא את העולם ואת כל מה שיש בו – ארץ ושמיים; מים וצמחים; חיות ועופות; ולבסוף, את האדם כנזר הבריאה.
בריאה נוספת ברא ה' – הזמן: לפני בריאת העולם, לא היו קיימים גדרי הזמן, ולא הייתה שום הבחנה והפרדה בין עבר, הווה ועתיד. במציאות המוכרת לנו היום, לאחר בריאת העולם בתוך גדרי הזמן, מציאות מעל הזמן היא דבר בלתי נתפס בשכלנו המוגבל, אך עובדה היא שמימד הזמן הוא בריאה אלוקית שהתחדשה על-ידי בורא העולם.
מעבר לכך, הקדוש-ברוך-הוא לא ברא את העולם פעם אחת ולתמיד, אלא מחדש את הבריאה בכל יום ובכל רגע. כמו שאומרים בנוסח התפילה: "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית". כלומר, בכל יום ה' בורא מחדש את כל העולם לפרטי פרטיו – ובכלל זה את הזמן2.
העולם נברא למטרה ותכלית – כדי שהיהודי ישתמש בעולם ובשלל האפשרויות הקיימות בו על-מנת לעבוד את ה' ולקדש את שמו, כמו שאמרו חכמים3: "כל מה שברא הקדוש-ברוך-הוא בעולמו – לא בראו אלא לכבודו".
המסקנה הבלתי נמנעת היא, שאם אדם איבד חלילה יום אחד, או אפילו רגע אחד, ולא ניצל אותם לקדושה ולעבודת ה', הרי זה כאילו גרם שיום זה או רגע זו נבראו לבטלה. ללא כל תכלית ומטרה.
לא לחלל את הזמן
זה המסר של מצוות ספירת העומר:
יש לספור את הימים – להשתמש בכל יום ובכל רגע לעבודת ה', ולנצל כל יחידת זמן לקדושה. ואם, חס-ושלום, עבר יום מבלי לנצל אותו בצורה ראויה, הרי זה איבוד וחילול של אותו הזמן.
עלינו לספור את הימים תמיד, כל ימות השנה. ובכל יום ויום לבחון האם היום נוצל כראוי, האם יישמנו את תכלית בריאתו של אותו יום. וכאשר ננצל כראוי כל רגע ונמלא בחיינו את ציר הזמן באור הקדושה, נשלים את כוונת הבריאה ונזכה לגאולה.

