גם לזכור וגם למחות?!
פרשת השבוע, חותמת בנושא מחיית עמלק. הקדוש-ברוך-הוא מְצַוֶה את בני ישראל, למחות את העם העמלקי בעקבות מעשיו האכזריים. כזכור, בשעה שבני ישראל יצאו ממצרים אחרי שעבוד של שנים ארוכות, העמלקים לא חסו עליהם ויצאו למלחמה כנגדם. לכן נאמר "תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, לא תשכח".
הציווי מחייב למחות כל דבר שעתיד להזכיר את קיומו של העם העמלקי, כולל נכסיו ובעלי-החיים שלו, המזכירים את בעליהם העמלקים, ובלשון רש"י1: "שלא יהא שם עמלק נזכר אפילו על הבהמה, לומר בהמה זו משל עמלק הייתה".
בתחילת העניין נאמר2 "זכור את אשר עשה לך עמלק". כלומר, יש לזכור ולא לשכוח את כל מעללי עמלק. ונשאלת השאלה: כיצד ייתכן מצד אחד למחות את זכרו של עמלק לחלוטין, ובד-בבד גם לזכור ולא לשכוח את מעשיו הרעים?
לכתוב כדי למחוק
הדבר יובן על-פי מנהג מעניין, הנזכר בספרי גדולי ישראל3:
מנהג הילדים הקטנים בחג הפורים לכתוב את שמו של עמלק על-גבי עצים ואבנים ולהקיש בהם זה בזה, עד ששמו של עמלק נמחק לגמרי.
במבט ראשון, מנהג זה מנוגד למִצְוָה למחות את עמלק, שהרי הילדים כותבים את שמו של עמלק ונזכרים בו.
עם זאת, בוודאי שאין בכך כל חיזוק ומתן תוקף לזכר עמלק, שכן האזכור והכתיבה של שמו, מכוונים למטרה אחת ויחידה – למחות ולמחוק את שמו מיד אחר-כך.
המידה שצריך למחות
מאותה סיבה, אין כל סתירה בין הציווי 'זכור את אשר עשה לך עמלק' לציווי 'תמחה את זכר עמלק". שכן, כל מטרת הזכירה היא כדי לעורר זעם על מעלליו, ועל-ידי-זה להשתדל למחות את זכרו ואת רישומו.
לפי פנימיות הדברים, עמלק מסמל את הקרירות וחוסר ההתלהבות בענייני קדושה, כנרמז בפסוק המתאר את מעשי עמלק "אשר קרך בדרך"4. כלומר, גרם לעם ישראל קרירות.
ואכן, בשונה ממידות אחרות שיש לעדן ולרתום לתחום הקדושה, את מידת הקרירות יש למחות מכל-וכל, מאחר שהיא מהווה ניגוד והפרעה לחום הקדושה, ומונעת את ההתקדמות המיוחלת בעבודת ה'.

