מה משמעות הביטוי "שאו"?
בתחילת הפרשה, מופיע הציווי של הקדוש-ברוך-הוא למשה רבינו, למְנות את בני ישראל כדי לדעת את מספרם. אך הציווי לא נאמר בלשון רגילה, כגון "למנות" או "לפקוד", אלא בלשון "שאו את ראש". ונשאלת השאלה: מדוע לא נקט הכתוב בביטוי רגיל, אלא הציווי לספור את בני ישראל הוא דווקא בביטוי "שאו"?
יש רצון ויש רצון
להבהרת הדברים יש להקדים, שבפסוק מופיעות שתי מילים בקשר ל"שאו" - ראש וגולגולת. לכן, כדי להבין את הקשר המיוחד של ספירת בני ישראל ל"שאו", יש לעמוד תחילה על המשמעות הפנימית הרוחנית של המושגים 'ראש' ו'גולגולת':
הראש נמצא בתוך הגולגולת, והיא מקיפה את הראש ונמצאת מעליו. ברוחניות, הראש והגולגולת מסמלים שתי דרגות בכוח הרצון שבנפש האדם.
יש רצון שנובע מהשכל. האדם מתבונן ביתרונות של דבר מסוים, ומגיע למסקנה שהדבר אכן טוב בשבילו. כתוצאה מכך מתעורר בו רצון להשיג את הדבר. לרצון מסוג זה, רומזת התורה במושג "ראש", שכן זהו רצון שנקבע על-פי הראש והשכל. ובשפת החסידות, רצון זה נקרא: "רצון התחתון".
אך ישנו רצון נעלה יותר. רצון שלא מתעורר על-ידי השכל, אלא נובע ממקום נפשי עמוק יותר. כזה הוא, למשל, הרצון של האדם לבית. בבסיסו, אין זה רצון שבא בעקבות תובנה שכלית, אלא זהו רצון שטבוע בעצם נפשו של האדם. לרצון מסוג זה, רומזת התורה במושג "גולגולת", שכן מדובר ברצון שהוא "מעל" הראש והשכל. בשפת החסידות, רצון זה שבא מעומק הנשמה, נקרא: "רצון העליון".
גילוי של רצון מהסוג השני, הנעלה יותר, התרחש בעת מתן-תורה. באותה שעה, התגלה הרצון הטבעי של בני ישראל לדבוק בה', ולהתבטל אליו בביטול מוחלט. ולכן, כדברי המדרש1, על כל דיבור ודיבור שנאמר בעשרת הדיברות, פרחה נשמתם של ישראל, והיה צריך להחזיר אותה אליהם מחדש.
רצון טהור
לפי זה, מובן מדוע נקטה התורה כאן את הלשון "שאו את ראש… לגולגלותם". הכוונה היא, להורות לנו שעל האדם לנשא ולרומם את הרצון התחתון שלו, הבא מהראש והשכל, אל הדרגה של הרצון העליון שלו, שבא מן הנשמה. וזאת משום שרצון שבא רק מן השכל, יכול לגרום לאדם להימשך אחרי דברים לא רצויים, אם השכל יחליט כך. אך אם האדם מרומם את הרצון שלו, ומנתב אותו לפי רצונה הטבעי של הנשמה, רצונו וחפצו יהיו תמיד להתקרב לה', וכל מעשיו יהיו "לשם שמים".
תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף פ"ח, עמוד ב'. שמות רבה, פרשה כ"ט, פיסקא ד'. ↩