מה טעם הכפילות?
פרשת השבוע פותחת בציווי של הקדוש-ברוך-הוא על הדלקת המנורה במשכן ובבית-המקדש. בין הדברים, נאמר הציווי הבא לגבי עשיית המנורה: "וזה מעשה המנורה, מקשה זהב, עד ירכה, עד פרחה – מקשה היא". כלומר, יש לעשות את המנורה מפיסת זהב אחת גדולה, אותה יעצבו למנורה בצורה הנדרשת, ולא על-ידי חיבור של חלקים נפרדים.
ועל כך תמהים פרשני המקרא, מה הצורך לחזור על כך כאן, הרי ציווי זה כבר ניתן בד-בבד עם הציווי על עשיית המנורה ופירוט צורתה בספר שמות1?
הרמב"ן2 עונה על כך, כי מאחר ובפרשתנו נאמר מהי הדרך הנכונה להדליק את המנורה, הקדוש-ברוך-הוא חוזר ומדגיש שהמנורה צריכה להיות 'מקשה אחת', להורות שהדבר הוא תנאי מהותי בעבודה של הדלקת המנורה, וללא קיומו של תנאי זה, ההדלקה אינה ראויה.
ונשאלת השאלה: למה באמת כל-כך חשוב שהמנורה תהיה 'מקשה אחת' במידה כזו שהדבר מהווה תנאי וחוק בל-יעבור בהדלקת המנורה?
שאיפה למצוינות
על-פי פנימיות התורה3, מנורת הזהב מסמלת את עם ישראל, כדברי הנביא "ראיתי והנה מנורת זהב"4 והדברים הם משל לעם ישראל.
גם שבעת הקנים של המנורה, מסמלים שבעה דרכים בעבודת ה' שקיימים בעם ישראל – כנגד שבע המידות.
לכן, מְצַוֶה הקדוש-ברוך-הוא שהדלקת המנורה תהיה בצורה מיוחדת5: "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות". על הכהן להדליק את מנורת הזהב כך שלהבות כל הנרות יהיו מכוונות לקנה האמצעי, ובכך שבעת הלהבות הנפרדות לכאורה, תתאחדנה יחד. רמז לבני ישראל שלמרות ההבדלים ביניהם וההתפלגות לכאורה לשבעה סוגים, תמיד יש לשאוף להתאחד עם השורש המאחד את כולם – בורא העולם.
אין מקום לפירוד
זו גם הסיבה לציווי שתבנית המנורה תיוצר ותעוצב מתוך 'מקשה אחת' של זהב. להורות על האחדות המוחלטת של בני ישראל, למרות כל השינויים וההבדלים הנראים כלפי חוץ.
ודבר זה הוא תנאי הכרחי. אל לו ליהודי להסתפק בהתעלות ובהתקדמות אישית, ועליו להפיץ אור גם בסביבתו ולהתאחד עם יהודים נוספים.
לכן, בד-בבד עם הציווי על צורת הדלקת המנורה, התורה חוזרת ומְצַוָה על עשיית המנורה 'מקשה אחת', ללא כל נתינת מקום לפירוד. בכך התורה מלמדת כי יש להביא את האחדות של בני ישראל, הנובעת מהקשר לבורא העולם, לכל העולם כולו.