למה לעגו לפיטום?
פרשת השבוע פותחת בשבחים למעשה הגבורה של פנחס בן אלעזר הכהן. אנשי מואב ומדיין שלחו את בנותיהם למחנה ישראל, כדי לפתות את העם לחטוא. הגדיל לעשות נשיא שבט שמעון שחטא עם כזבי בת צור, נשיא מדיין1.
פנחס שראה את המעשה הפסול, לקח רומח בידו והרג את שניהם. על כך אמר ה' "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, השיב את חמתי מעל בני ישראל", וה' משבח ומברך אותו. מהי הסיבה לאריכות הרבה בפירוט ייחוסו של פנחס, תוך איזכור השמות של אביו וסבו?
אומרים על כך חכמים2, כי לאחר מעשה הקנאות של פנחס, החלו השבטים לבזותו וללעוג לייחוסו, באמרם: "הראיתם.. שפיטם אבי אמו – הוא יתרו – עגלים לעבודה-זרה, והרג נשיא שבט מישראל".
לכן פירט הקדוש-ברוך-הוא את ייחוסו של פנחס כ"בן אלעזר בן אהרן הכהן", והחזיר את הכבוד של פנחס למקומו.
נשאלת השאלה: מדוע בני ישראל לעגו לו בכך שסבו יתרו היה 'מפטם עגלים', הרי היו יכולים ללעוג על כך שיתרו עבד את כל סוגי העבודה-זרה3?
קנאות או אכזריות
ההסבר הוא, שבני ישראל לא התנגדו למעשהו של פנחס כשלעצמו. הם הכירו בחומרת מעשהו של זמרי, וידעו מהו העונש המגיע לו.
ואולם, העובדה כי למרות שמעשהו של זמרי היה לעיני משה רבינו, הזקנים וכל העם, ואף אחד לא קם להרוג את זמרי, חוץ מפנחס, גרמה להם לטעון שפנחס לא עשה זאת בגלל קנאות וצדקות. להיפך, שמפני טבעו הוא הרג נשיא בישראל.
לכן הלועגים לפנחס הזכירו את ייחוסו של פנחס לסבו יתרו, שהיה מפטם עגלים ומאלץ אותם לאכול ולשתות כדי להשמין, ואז מקריב אותם לעבודה-זרה, שזו התנהגות אכזרית בעליל. ומכך הסיקו שגם מעשהו של פנחס לא היה קנאות קדושה, אלא ביטוי לתכונות חסרות-רחמים שבאו לו בירושה מאבי אמו.
לא לזלזל
לשם כך הכריז הקדוש-ברוך-הוא את ייחוסו העדין והטהור של פנחס – "בן אלעזר בן אהרן הכהן". אהרן הכהן היה אוהב שלום ורודף שלום4, ומעשהו של פנחס נבע מטבעו הטוב, ורצונו להשרות שלום בין עם ישראל לאביהם שבשמים.
עלינו ללמוד מכאן, שכאשר אדם עושה מעשה טוב, יש להימנע מלייחס את הדברים לאינטרסים אישיים או מניעים שליליים כאלה ואחרים. מעשים טובים ראויים להערכה, ולא ראוי לייחס אותם לגורמים שליליים ולהמעיט בערכם.