מזבח לקטורת בלבד
על מזבח הזהב, עליו מדובר בפרשתנו, נאמר1: "קודש קדשים הוא לה'". ורש"י מפרש כי כוונת הפסוק היא שמזבח זה היה מיועד אך ורק להקטרת הקטורת "ולא לעבודה אחרת".
כלומר: יש חלוקה ברורה בין שני המזבחות שהיו בבית-המקדש. במזבח החיצוני התקיימה כל עבודת הקרבנות עם הנסכים והמנחות. ואילו במזבח הפנימי הייתה הקטרת הקטורת בלבד, וחל איסור לעשות בו כל עבודה אחרת. ולכך מתכוון הכתוב באמירה שמזבח הזהב הוא "קודש קדשים".
ונשאלת השאלה:
מדוע בגלל קדושתו של המזבח הפנימי, אין להקריב עליו קרבנות מלבד הקטורת? הרי כל עבודת הקרבת הקרבנות היא עבודת קודש לשם שמים, ואם כן, למה קדושת המזבח הפנימי היא נימוק לאסור לעשות בו עבודה קדושה?
הקרבה או דביקות
ההסבר טמון בכך שהמשמעות הפנימית של עבודת הקרבנות היא התקרבות לה'2 באמצעות ההקרבה האישית. יהודי נדרש לנצל את המגעים והמעורבות שלו בענייני העולם, כמו זמן, כסף וכד' ולנצל אותם לקדושה, ולא לתועלת פרטית. זו גם המטרה של הקרבת הקרבנות מבעלי-חיים השייכים ליהודי.
ואילו המשמעות הפנימית של עבודת הקטורת היא הדביקות המוחלטת בה'. המילה "קטורת" היא מלשון 'קטירא' בארמית, שמשמעותה 'קשר'. עבודה זו רומזת ליהודי שאינו מעורב בענייני העולם, אלא קשור ודבוק בה' תוך ניתוק מגשמיות העולם. הוא שקוע בלימוד תורה, ואינו נדרש להקריב או לוותר לשם כך, כי מלכתחילה כל רצונותיו הם רק בענייני קדושה.
בפנימיות – רק קודש קדשים
על אף שעבודת הקטורת נעלית יותר, תפקידו של היהודי הוא לעסוק גם בעבודת הקרבנות. שכן, היהודי בא לעולם הזה כדי לבוא במגע עם גשמיות העולם, ולהשתמש בכל אשר נקרה בדרכו לקדושה3.
וכאן מלמדת אותנו התורה כלל גדול, כי במזבח הפנימי תהיה רק עבודת הקטורת לבדה. את פנימיותו צריך יהודי להקדיש רק לדביקות מוחלטת בה' ולימוד תורה – "קודש קדשים". את שאר עיסוקיו, למרות שגם הם קדושים, יש לעשות רק במזבח החיצוני, בחיצוניות הלב בלבד.